“בעולם פוסט-אפוקליפטי, מוצא עצמו היג שאיבד הכול, עם שותף חדש לחיים – בנגלי, סוציופת צמא דם כביכול, שמגן איתו על הגזרה בה שניהם מתבצרים.

היג מתאר בגוף ראשון את עלילות השניים יחד עם כלבו ג'ספר, שאומץ בזמנו עם אשתו שנפטרה מהמגפה.
הסגנון הקצרני והמשובש של הגיבור דרש הסתגלות. חשתי דיסוננס בינו לבין תיאורי הנוף המשתפכים.
הספר מעלה תהיות אודות השורד האולטימטיבי – מהן התכונות הדרושות עבורו, ומהו המקום של הרגש והזיכרון במציאות החדשה. הסופר מיטיב לעורר אימה תחילה מדמותו של בנגלי, ופחד כן עבור היג וכלבו.

היג מערער על תפיסת השורד האינדיווידואליסט של בנגלי, הוא מגלה רחמים ואמונה באנושות, ומשתדל לשמור על צלם אנוש. עם זאת, הוא מתקשה לשחרר מהעבר, במסע אל הלא נודע, הוא פוגש אישה ואב שיעזרו לו לאסוף מחדש את עצמו.

האפידמולוגיה של המגפה, כמו גם מהלך האירועים הגלובלי שנלווה לה, מתוארים בצמצום בספר – בחירה ספרותית לגיטימית, וגם הגיונית בהתחשב בכך שהמעטים ששרדו, נותקו מכל אמצעי תקשורת. עם זאת, הקשר שמתח הסופר בין המחלה ומחסור בוויטמין די, היה לטעמי מופרך על סף המגוחך מדעית.

הקשר שנוצר בין היג וסימה נגע ללבי. הערכתי את הבחירה המפוכחת, לבנות את ההווה כרובד על העבר המצולק, אך בשום אופן לא להחליף אותו. כמו גם, ההתייחסות אל העבר בהדחקה שעודנה בטיפול - כ"לפני".
הייתי ללא ספק נהנה יותר מהיצירה לו הייתי בקיא יותר בעולם החי והצומח, של אזור קולורדו ובכלל.

ספר טוב, שלטעמי יכול להיות גם סרט נהדר,

קצת יותר מארבעה כוכבים.”

“****





לפעמים, אני חולם על משהו בדיוק כזה. סוף העולם. אפוקליפסה, אבל כזו שתותיר אחריה יותר מאשר מאבק הישרדותי עירום, אלים וצפוי. כזו שגם תפשיט ממני את כל מה שהתרגלתי לחשוב שהוא טעם החיים ותאלץ אותי לשנות את ברירת המחדל המטריקסית שלי ולהתחיל לחיות באמת, לא רק לשוט בשונית המוכרת בתוך להקת הדגים האימתנית הזו, יום אחרי יום אחרי יום, כשמבטי נעוץ בזנבו של הדג שלפני, מתורגל עד זרא בהתחמקות מטורפים, התרבות וחיפוש מזון.

הספר הזה יוצא דופן באמת, על רקע הדיסטופיות המציפות את עולם הספרות חדשות לבקרים. על פני השטח, העלילה מגוללת את קורותיו של היג, ניצול מגפה אפוקליפטית שמכלה את רוב רובה של אוכלוסיית העולם, שמתגורר בשדה תעופה נטוש בקולורדו עם כלבו ג׳ספר ושכן מיליטריסט שמגן על הטריטוריה הקטנה שיצרו לעצמם בחירוף נפש. דיסטופיות מעוררות בדרך כלל בקוראים תחושות של פחד, מועקה, חשש או מחשבות קודרות על סופיות ומלחמה, אלא שכאן הכיוון הוא שונה לחלוטין. למרות שע״פ הכתוב על כריכת הספר פיטר הלר (הסופר) הוא מומחה להישרדות - הסיפור הוא לא ממש על המאבק הזה, אלא על ה״למה״. למה אנחנו בכלל כאן, ומה אנחנו רוצים מהחיים שלנו. השאלה הזו מכוסה בחיי היום יום שלנו בכל כך הרבה צעיפים, רעלות והסחות דעת, עד שנדמה לפעמים, לפחות לי, שהסיבה שאני נמצא כאן היא לעבוד ולהרוויח כסף, להקים משפחה ושהילדים יהיו מאושרים, ועוד הבלים כגון אלה. רגע - זה לא שזה לא חשוב, המשפחה והילדים והעבודה והכסף, המדינה או איכות החיים. אלא שכל אלה לא מהווים תשובה מספקת לשאלה הכל כך מורכבת ועמוקה, למה. מה הטעם.

היג קם בבוקר, שותל ירקות, חוטב עצים להסקה, או יוצא לגיחות סיור עם ג׳ספר במטוס הססנה העתיק שלו. הוא לא נוסע באוטובוס 111 לעבודה, ולא חושב מה יהיה עם הפנסיה ומי ייבחר בבחירות. הוא מחליט, לעצמו, בשביל מה לטרוח לקום בבוקר, ולא מצליח לענות על השאלה הזאת עדיין, למרות כל הפנאי המטמטם הזה שנגזר עליו, כשכל עולמו ועתידו הפוטנציאליים נקרעו ממנו באבחה אלימה אחת. הוא מנסה למצוא דברים שעושים לו טוב, גם בתוך המרחבים השוממים שסביבו, להעריך יופי וזכרונות וחברות שקטה עם הכלב.

במקום להיות עוד ספר דיסטופי בסגנון I Am Legend עם זומבים ועם תככים ומזימות ומאבקים עם כנופיות שודדים, ״כוכבי הכלב״ מצליח להתרחק מהקלישאה המקובלת בז׳אנר ולהיות ספר פיוטי, עדין ומהורהר על נושאים קטנים ומהותיים שאני באופן אישי לא מתפנה לחשוב עליהם לעתים מספיק קרובות, כמו געגועים, בושה וחרטה, חברות אמיתית או כמה מוסר הוא עניין יחסי. הספר כתוב לעילא ויש בו עמודים עוצרי נשימה ביופי, בחכמה וברזולוציה שלהם וניסוחים מדוייקים, עוצמתיים ולא-מתיימרים. הוא גרם לי עונג רב.

פשוט נפלא, ומומלץ גם לכאלה שסופי-עולם למיניהם מרתיעים אותם.


****”

“"כוכבי הכלב" הוא ספר אפוקליפטי.

כאילו. אבל לא באמת. לא ממש.

כי למרות העלילה שמגוללת את סיפורו של היג, שחי עם כלבו ג'ספר בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בסביבה בה רוב בני האדם, כולל אשתו והעובר, מתו ממגיפה, למרות כל זה הספר לא קודר ולא מדכא ולא מעיק ולא משרה על הקורא תחושה שהחיים לא שווים כלום. להיפך, הוא מראה לדעתי שהחיים שווים המון. בספר הזה יש אנושיות וחמלה וחום ורכות ואפילו תיאור כובש של מערכת יחסים חמה בין אדם לכלבו, באופן שפשוט יגרום לכם להעריך את כל מה שיש לכם בחיים.

הספר כתוב נפלא. סוג של כתיבה עשירה, סמיכה וצפופה (אבל ממש לא חופרת), החל מתיאורי הנוף וכלה בתיאורי המחשבות וההגיגים, ויש הרבה כאלה, בעיקר בנושאים טעונים כמו בדידות ומוסר. ואולי יהיו מי שימצאו בכך את החיסרון הקטן של הספר. העלילה היא די מינורית, היא מתקדמת באטיות, ולמעשה לא קורה בספר הרבה מבחינה עלילתית. לי זה לא הפריע בכלל, מה גם שהספר קריא מאוד.

בגב הספר נכתב שהסופר פיטר הלר הוא מומחה להישרדות והרפתקן שתיעד את מסעותיו בכתבות ובספרים, והדבר בולט מאוד לכל אורך הספר, בעיקר בתיאורי הנוף והסביבה, שממש קמים לתחייה מול עיניו של הקורא. הרגשתי שאני צופה בנשיונל גאוגרפיק בלי לפתוח את הטלוויזיה. גם תיאורי קשיי ההישרדות ותנאי האקלים מאוד מרשימים ומאוד מוחשיים.

קראתי את הספר ביום כיפור, מתוך איזה רצון לעינוי עצמי ומתוך מחשבה שהוא יגרום לי לעצב ולדיכאון, אבל הוא הביא אותי לתחושות הפוכות. אם אתם מחפשים ספר מרגש, אנושי מאוד, חם ומלא באהבת אדם ובאהבת החיים, זה הספר בשבילכם.”

“אני לא זוכר מתי קראתי לאחרונה ספרות דיסטופית, אני חושב שזה היה כשקראתי את 'הדרך', אולי גם 'תחת כיפת השמים' יֵחשב על הסוגה הזו. אבל הנה בשבוע-שבועיים האחרונים קראתי שני ספרים מהז'אנר. אני עדיין בחיים, ואפילו רוצה עוד. הראשון היה 'תחנה אחת עשרה', שאולי עוד אכתוב עליו בהמשך, והשני הוא הספר הזה.

כמו שכתבו קודמי, שבזכותם הגעתי לספר הזה (תודה אלון ויעל), זה כנראה לא ספר דיסטופי קלאסי. הייתי מגדיר אותו כספר על הקיום האנושי בעולם שאחרי גוויעת האנושות.

היג הוא אדם בודד, בעולם כמעט ריק מאדם, שנאחז בכל כוחו בדברים המעטים שנשארו לו מהעולם הקודם. הכלב שלו, מטוס 'סֶסנה' (Cessna) משנת 56', כמה ספרי שירה וזיכרונות. ויש לו את בנגלי, הטיפוס הקשוח וחסר הרגישות, שברית החברות התמוהה ביניהם, בשדה תעופה קטן ונטוש למרגלות הרי הרוקי, בעולם שבו אדם לאדם זאב כפשוטו, היא מה שמחזיקה אותם בחיים כבר 9 שנים.
זהו ספר, על אדם רגיש, שמנסה לגונן על האנושיות שלו בעולם שומם ואכזרי שאין בו מקום לחמלה. אבל לגונן עליה ממה? בשביל מה? ומהי בכלל אנושיות בעולם ריק, ומה משמעות ערכים ומוסר בהעדר חברה, ותרבות וציוויליזציה. איך בונים חברה מחדש? איך יוצרים קשרים חברתיים כאשר כל הולך על שתיים מהווה איום ברור ומידי. פתאום האמנה החברתית של הובס ורוסו הופכת מניסוי מחשבתי במדעי המדינה למציאות חיים.
אבל למרות הכל, ולמרות המחשבות והלילות הארוכים והחשוכים, והשקט הלתי נתפס הפרוס על כל המרחב, ועל ההרים והנהרות שהיג מרחיק אליהם מזמן לזמן למסעות ציד ודיג, היג שומר על שאריות של אנושיות. וכך בעקבות אבדן וייאוש, הוא יוצא לבסוף למסע חסר פשר ותכלית שאולי יביא אותו למקום יותר טוב. ואולי, אולי הוא יצליח למצוא קשר אנושי פשוט ויקר ערך עד מאוד.

ספר מצוין, כמעט פואטי, הייתי אומר פואטיקה-פוסט-אפוקליפטית. תיאור הנופים, מסעות הציד והדיג של היג, המרחבים הריקים ומערכת היחסים שלו עם הכלב ועם עצמו ובדידותו מתוארים בדיוק, בחסכנות, ובעומק רגשי שובה לב.

מומלץ!”