****





לפעמים, אני חולם על משהו בדיוק כזה. סוף העולם. אפוקליפסה, אבל כזו שתותיר אחריה יותר מאשר מאבק הישרדותי עירום, אלים וצפוי. כזו שגם תפשיט ממני את כל מה שהתרגלתי לחשוב שהוא טעם החיים ותאלץ אותי לשנות את ברירת המחדל המטריקסית שלי ולהתחיל לחיות באמת, לא רק לשוט בשונית המוכרת בתוך להקת הדגים האימתנית הזו, יום אחרי יום אחרי יום, כשמבטי נעוץ בזנבו של הדג שלפני, מתורגל עד זרא בהתחמקות מטורפ

"כוכבי הכלב" הוא ספר אפוקליפטי.

כאילו. אבל לא באמת. לא ממש.

כי למרות העלילה שמגוללת את סיפורו של היג, שחי עם כלבו ג'ספר בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בסביבה בה רוב בני האדם, כולל אשתו והעובר, מתו ממגיפה, למרות כל זה הספר לא קודר ולא מדכא ולא מעיק ולא משרה על הקורא תחושה שהחיים לא שווים כלום. להיפך, הוא מראה לדעתי שהחיים שווים המון. בספר הזה יש אנושיות וחמלה וחום ורכות ואפילו תיאור כובש של

אולי נדמה לי אבל דיסטופיות נפוצות היום יותר משהיו נפוצות בעבר. אולי בגלל נבואות הזעם המבטיחות את מות העולם אותו היכרנו מנשק שאיבדנו בו שליטה, ממגפה שאיבדנו בה שליטה או מקידמה שאיבדנו בה שליטה? כך או כך די הרבה ספרים נכתבו על הנושא הזה, והספר הזה אינו מחדש דבר בתחום הסיבה להרס העולם או התוצאה של ההרס הזה. ובכל זאת הוא שונה.

היג חי בשדה תעופה נטוש, בהרי קולורדו, ומטיס יום יום את המטוס הפרטי הקטן

דיסטופיה משובחת מאת סופר שהייתי שמח לקרוא עוד ממנו...
הצד החזק של כוכבי הכלב הוא לאו דווקא נושא הספר (כדור הארץ לאחר מלחמת גוג ומגוג, נושא שכבר נשחק היטב בעשרות השנים האחרונות) אלא הצגת הדמויות והצד האנושי שבעלילה. גיבור הספר מתמודד עם מצב קטסטרופלי ומייאש, הוא נאלץ לעשות דברים שנוגדים את כל מה שהוא מאמין בו אבל מצליח איכשהו לשמור על הצד האנושי שלו - ואפילו למצוא אהבה או שתיים.
ספר משובח, מרגש ו

אני לא זוכר מתי קראתי לאחרונה ספרות דיסטופית, אני חושב שזה היה כשקראתי את 'הדרך', אולי גם 'תחת כיפת השמים' יֵחשב על הסוגה הזו. אבל הנה בשבוע-שבועיים האחרונים קראתי שני ספרים מהז'אנר. אני עדיין בחיים, ואפילו רוצה עוד. הראשון היה 'תחנה אחת עשרה', שאולי עוד אכתוב עליו בהמשך, והשני הוא הספר הזה.

כמו שכתבו קודמי, שבזכותם הגעתי לספר הזה (תודה אלון ויעל), זה כנראה לא ספר דיסטופי קלאסי. הייתי מגדיר אות

בעולם פוסט-אפוקליפטי, מוצא עצמו היג שאיבד הכול, עם שותף חדש לחיים – בנגלי, סוציופת צמא דם כביכול, שמגן איתו על הגזרה בה שניהם מתבצרים.

היג מתאר בגוף ראשון את עלילות השניים יחד עם כלבו ג'ספר, שאומץ בזמנו עם אשתו שנפטרה מהמגפה.
הסגנון הקצרני והמשובש של הגיבור דרש הסתגלות. חשתי דיסוננס בינו לבין תיאורי הנוף המשתפכים.
הספר מעלה תהיות אודות השורד האולטימטיבי – מהן התכונות הדרושות עבורו, ומהו המק

על פי רוב אני נמנעת מדיסוטופיות למיניהן, אולי בגלל חיבתי לכתיבה חיובית ואלי פשוט כי אני לא מרגישה שזאת אפשרות שצריך לשקול אותה ולהתכונן אליה, אפילו לא ברמה תודעתית נסתרת למחצה. אבל אלון ציין שהספר מומלץ גם למי שנרתעים מהז'אנר והעטיפה הייתה יפה ומעוררת חיבה, כך שניסיתי ולא הצטערתי.

עלילת הספר היא באמת פשוטה (במיוחד יחסית לז'אנר שאוהב להגזים בתיאור המערכת החדשה) ועוקבת אחרי היג, גבר שהוא בין השור

ספר אפוקליפטי, עם תקוה.
על סוף האנושות כתוצאה מגלי חום, מגפות והיכחדות של אנשים,בעלי חיים, צמחים וכמובן תרבות או כל העקרונות האנושיים.
הספר מתאר מצב שבו אנשים נלחמים אחד בשני בבחינת "יד איש הויה באחיו". הכל מתואר בתכסיסים כאלו ואחרים.
לא אקלקל את הסיפור, אבל האהבה תנצח.
הקריאה בספר מעיקה.
כשקראתי את רמבו, להפתעתי,אפילו הזדהיתי עם הגיבור המחסל רשעים ( תמיד נזהר מלפגוע בצדיקים, או פשוטי העם)