שכבת קרח מתמוססת כיסתה את הבטון. נעצתי את עיני במגפי הגומי שלי, בקצה המעוגל המחליק על הקרח, בעקב המפצח אותו. עד אז ראיתי קרח רק בחתיכות קטנות בתוך משקאות משעועית אדומה. הקרח שסביבי היה פראי, קרח שסירב להיכנע לכבישים ולבניינים.


"יש לנו מזל גדול שהתפנתה דירה באחד הבניינים של מר נ'," אמרה דודה פולה קצת לפני כן, כשנסענו לשכונה החדשה שלנו. "תצטרכו לארגן אותה, כמובן, אבל הנדל"ן בניו יורק כל־כך יקר! המחיר שתשלמו ממש זול ביחס לתמורה."


התקשיתי לשבת בשקט במכונית. מתחתי את צווארי לכל עבר וחיפשתי גורדי שחקים, אבל לא ראיתי כאלה. השתוקקתי לראות את ניו יורק ששמעתי עליה בבית הספר: מינ־הָט־טוֹן, בתי הכולבו הזוהרים, ובעיקר אלת החירות הניצבת לה בגאווה בנמל. ככל שנסענו הלאה, התחלפו הכבישים המהירים בשדרות רחבות להפליא שנמתחו לעבר האופק. הבניינים נעשו מלוכלכים יותר, חלונותיהם שבורים, וכתובות באנגלית מרוססות בצבע על קירותיהם.


פנינו עוד כמה פעמים, חלפנו ליד תור ארוך של אנשים שהמתינו ברחוב על אף השעה המוקדמת, ודוֹד בוב החנה את מכוניתו מול בניין בן שלוש קומות שבחזיתו חנות חסומה בקרשים. חשבתי שהוא עוצר לקחת משהו, אבל כולם יצאו מהמכונית ונעמדו על המדרכה הקפואה.


האנשים שעמדו בתור חיכו מול דלת סגורה מימיננו, שעליה התנוסס שלט, "לשכת הרווחה". לא ידעתי מה פירוש המילים. כמעט כולם היו שחורים — השחורים הראשונים שראיתי מימַי. אחת הנשים שעמדה בראש התור ושאותה ראיתי טוב מכולם היתה בעלת עור כהה כפחם, ובשיער שהקיף את ראשה כמו ענן נצצו חרוזים מוזהבים. היא היתה עטופה במעיל מרופט, ולמרות זאת היתה יפהפייה. חלק מהממתינים לבשו בגדים רגילים, אבל אחרים נראו תשושים ומרושלים, עיניהם מזוגגות ושׂערם שמנוני. "אל תסתכלי עליהם," סיננה אלי דודה פולה בכעס. "הם ישימו לב אלייך."


הפניתי את ראשי וראיתי שהמבוגרים הוציאו בינתיים את החפצים המעטים שלנו מהמכונית וערמו אותם ליד החנות החסומה. היו לנו שלוש מזוודות מבּד, נרתיק הכינור של אמא, כמה חבילות גדולות עטופות בנייר אריזה חום ומטאטא. בתחתית דלת הכניסה היה כתם גדול ולח.


"מה זה, אמא?"


היא רכנה קרוב אל הכתם ובחנה אותו.


"אל תיגעי בזה," אמר דוד בוב מאחורינו. "זה שתן."


שתינו זינקנו לאחור.


דודה פולה הניחה על כתפינו ידיים עטויות כפפות. "אל תדאגו," היא אמרה, אם כי הבעת פניה לא היתה מעודדת במיוחד, כאילו היא מתוחה וקצת נבוכה. "הדיירים שגרו בדירה שלכן עזבו אותה לא מזמן ולא הספקתי להציץ בה, אבל תזכרו, אם יהיו בעיות, נפתור אותן. ביחד. אנחנו משפחה."


אמא נאנחה והניחה את ידה על ידה של דודה פולה. "בסדר גמור."


"ויש לי הפתעה בשבילכן. תראו." דודה פולה ניגשה למכונית והוציאה ממנה קופסת קרטון עם כמה חפצים: רדיו־שעון חשמלי, כמה סדינים וטלוויזיה קטנה בשחור־לבן.


"תודה," אמרה אמא.


"שטויות," ענתה דודה פולה. "אנחנו צריכים ללכת עכשיו. אנחנו מאחרים למפעל."


שמעתי את המכונית מתרחקת, ואמא התעסקה במנעול של דלת הכניסה הגדולה. בסופו של דבר היא הצליחה לדחוף אותה מעט, אבל הדלת נראתה כמתנגדת לה בכובד משקלה. כשנכנעה לבסוף ונפתחה לרווחה, נגלתה לעינינו נורה חשופה יחידה, בוהקת כמו שן בפה שחור. באוויר עמד ריח של אבק וטחב.


"אמא," לחשתי, "לא מסוכן פה?"


"דודה פולה לא היתה שולחת אותנו למקום מסוכן," היא ענתה, אבל בקולה השקט נשזרו חוטים של ספק. הקנטונֶזית של אמא היתה רהוטה מאוד בדרך כלל, אבל ברגעי מתח נשמעו שורשיה הכפריים.


"תני לי את המטאטא."


הכנסתי את החפצים שלנו למבואה הצרה, ואמא התחילה לעלות ראשונה במדרגות, במטאטא שלוף.


"תישארי למטה ותחזיקי את הדלת פתוחה," היא אמרה. ידעתי שהיא רוצה שאוכל לרוץ לרחוב להזעיק עזרה.


הסתכלתי על אמא כשעלתה במדרגות העץ והרגשתי את הדופק פועם בצווארי. המדרגות היו עקומות ושחוקות משנים של שימוש, ונטו כולן בשיפוע חד לכיוון המעקה. פחדתי שאחת מהן תישבר ואמא תיפול למטה. היא פנתה במישורת המדרגות ויצאה מטווח הראייה שלי, ושמעתי רק את חריקת המדרגות בזו אחר זו. סקרתי את החפצים שלנו וחיפשתי משהו שיוכל לשמש כנשק. תכננתי לצרוח בקול ולרוץ למעלה לעזרתה. תמונות של בריונים מבית הספר הישן שלי בהונג קונג חלפו לנגד עיני: ילד־שמן ווֹנג וילד־גבוה לָם.


למה אני לא גדולה כמוהם? שמעתי דשדוש רגליים מלמעלה, דלת נפתחת ורצפת עץ גונחת. זאת אמא או מישהו אחר? זקפתי אוזניים בניסיון לשמוע התנשפויות או חבטה. שמעתי רק דממה.


"תעלי," היא קראה. "את יכולה לסגור את הדלת."


ידי ורגלי התרפו, כאילו התרוקנו מאוויר. עליתי במדרגות בריצה לראות את הדירה החדשה שלנו.


"אל תיגעי בכלום," אמרה אמא.


עמדתי במטבח. רוח שרקה דרך שני חלונות בקיר שמימיני, ולא הבנתי למה אמא פתחה אותם. ואז ראיתי שהם סגורים, אלא שרוב השמשה חסרה או סדוקה, ושברי זכוכית מטונפים בולטים ממסגרות העץ. שכבת אבק עבה כיסתה את שולחן המטבח הקטן ואת הכיור הלבן הרחב, שהיה שרוט מאוד. הסתובבתי בדירה והשתדלתי לא לדרוך על גוויות נוקשות של ג'וקים שהיו פזורות פה ושם על הרצפה. הן היו ענקיות, והצללים האפלים רק הדגישו את הרגליים העבות.


חדר האמבטיה היה צמוד למטבח, ודלתו ממש מול תנור האפייה. כל תינוק יודע שזה פֶנג־שוּאי איום ונורא. ציפוי הלינוליאום הצהוב־ כהה של הרצפה נתלש לרגלי הכיור והמקרר, וקרשים מרקיבים התגלו מתחתיו. הקירות היו סדוקים וגבשושיים פה ושם, כאילו בלעו משהו, ובמקומות מסוימים נשר הצבע כולו עד שנחשפה שכבת הטיח, כמו בשר מתחת לעור.


למטבח היה צמוד חדר ללא דלת. כשנכנסנו אליו, ראיתי מזווית העין כתמים חומים נסוגים לאטם לתוך הקירות: ג'וקים חיים. אולי בקירות מסתתרים גם חולדות ועכברים. לקחתי את המטאטא של אמא, שעדיין היה בידה, הפכתי אותו ודפקתי בידית בכוח על הרצפה.


"אָה־קים," אמרה אמא, "את מפריעה לשכנים."


הפסקתי לדפוק ולא אמרתי דבר, אם כי התחלתי לחשוד שאנחנו הדיירות היחידות בבניין.


החלונות בחדר הזה פנו לרחוב והשמשות שלהם היו שלמות. חשבתי בלבי שמתאים לדודה פולה לתקן רק את החלונות שאפשר לראות מבחוץ. החדר, למרות ריקנותו, הסריח מזיעה ישנה. על הרצפה בפינה היה מונח מזרן זוגי מוכתם, מפוספס בכחול ובירוק.


היה בחדר גם שולחן סלון קטן ונמוך שאחת מרגליו שונה מהשאר — השולחן שעליו הייתי עתידה לעשות את שיעורי הבית שלי — ושידה שצבע הסיד שלה נשר סביבה כמו קשקשים. זה הכול.


אין סיכוי שדבריה של דודה פולה היו נכונים, חשבתי, אף אחד לא גר בדירה הזאת כבר הרבה מאוד זמן. האמת התבהרה לי פתאום. היא תכננה הכול מראש: הסיעה אותנו לדירה באמצע השבוע ולא בסופו, נתנה לנו מתנות ברגע האחרון. היא החליטה לא לעלות איתנו לדירה, להשתמש במפעל כתירוץ לכך שהיא ממהרת ולהסתלק כל עוד אנחנו מודות לה על נדיבותה. לדודה פולה אין שום כוונה לעזור לנו. אנחנו לבד.


חיבקתי את עצמי. "אמא, אני רוצה הביתה," אמרתי. אמא התכופפה והצמידה את מצחה למצחי. היא התקשתה מאוד להעלות חיוך על שפתיה, אבל מבטה היה עז. "יהיה בסדר. אני ואת, אמא וגורה." משפחה בת שתי נפשות.


מה באמת חשבה אמא על כל העניין, את זה לא ידעתי. אמא, שבכל פעם שאכלנו במסעדה הקפידה למחות במפית את הספלים ואת מקלות האכילה כי לא היתה משוכנעת שהם נקיים מספיק. למראה הדירה, גם לה בוודאי התחוור משהו על היחסים בינה לבין דודה פולה, משהו חשוף ופועם מתחת למעטה הדק של חילופי דברים מנומסים.


בשבוע הראשון בארצות הברית אמא ואני התארחנו בבית המרובע והנמוך של דודה פולה ומשפחתה בסטטן איילנד. הגענו מהונג קונג בלילה קר, וההסקה ייבשה לי את הגרון. אמא לא התראתה עם דודה פולה, אחותה הבכורה, זה שלוש־עשרה שנים, מאז יצאה דודה פולה מהונג קונג ונסעה לאמריקה להתחתן עם דוד בוב, שהיגר לשם בילדותו. בעבר סיפרו לי על המפעל הגדול שדוד בוב מנהל בניו יורק, ושאלתי את עצמי למה גבר עשיר כל־כך צריך לחזור להונג קונג כדי לחפש לעצמו אישה. עכשיו ראיתי אותו נע ממקום למקום בעזרת מקל הליכה, והבנתי שיש לו איזו בעיה ברגל.


"אמא, אפשר לאכול עכשיו?" הסינית של בן דודי נלסון נשמעה מוזרה. משהו בטוֹנים לא היה לגמרי מדויק. כנראה אמרו לו לדבר סינית בגללנו.


"עוד רגע. קודם כול תן נשיקה לבת דודה שלך, ותגיד לה ברוכה הבאה לאמריקה," אמרה דודה פולה. היא אחזה בידו של גוֹדפרי בן השלוש ודחפה קלות את נלסון כדי שיתקרב אלי. נלסון היה בן אחת־עשרה כמוני, ואמרו לי שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי כאן. הסתכלתי עליו בתשומת לב: ילד שמן עם זוג רגליים דקיקות. נלסון גלגל את עיניו במורת רוח. "ברוכה הבאה לאמריקה," הוא אמר בקול, למען המבוגרים. הוא רכן קדימה, ובעודו מעמיד פנים שהוא מנשק את לחיי לחש, "את מגרפה מלאה טינופת." כלומר, כפרייה בורה ומטומטמת. הפעם הטונים היו מושלמים.


העפתי מבט חטוף באמא, אבל היא לא שמעה את דבריו. הייתי המומה לרגע מגסותו. הרגשתי שסומק מתפשט על צווארי, אבל חייכתי והעמדתי פנים שאני מחזירה לו נשיקה. "לפחות אני לא תפוח אדמה עם מקלות קטורת במקום רגליים," לחשתי.


המבוגרים התמוגגו.


הובילו אותנו לסיור בבית. אמא אמרה לי שבחיינו החדשים באמריקה נגור עם דודה פולה ונטפל בנלסון ובגודפרי. הבית היה מפואר בעיני, מכוסה כולו בשטיח כתום מקיר לקיר במקום רצפת הבטון הפשוטה שהכרתי. כששוטטתי בו בעקבות המבוגרים, שמתי לב שדודה פולה היא אישה גדולה, בגובה של בעלה כמעט. אמא, שחלתה זמן קצר קודם לכן ורזתה מאוד, נראתה לעומתה קטנה ושברירית. אבל התקשיתי להתרכז במחשבות כאלה. עד אז לא הרשו לי ללכת יחפה, והייתי עסוקה בהתפעלות ממגעו הדוקרני של השטיח.


דודה פולה הראתה לנו את כל הרהיטים וגם ארון מלא בכלי מיטה, אבל מה שהרשים אותי במיוחד היו המים החמים שזרמו מהברזים. לא ראיתי דבר כזה מעודי. בהונג קונג היה קיצוב במים. הם היו קרים, והיה עלינו להרתיח אותם כדי שיהיו ראויים לשתייה. דודה פולה פתחה את ארונות המטבח והראתה לנו את קופסאות האחסון ואת הסירים המצוחצחים. "יש לנו תה לבן משובח," היא אמרה בגאווה. "כשהעלים נפתחים, הם מגיעים לאורך של אצבע.


ארומה מעודנת מאוד. אתן מוזמנות לשתות ממנו כמה שתרצו. והנה המחבתות. מפלדה באיכות מעולה. מצוינות לטיגון ולאידוי." אמא ואני ישָנו על הספות, וכשהתעוררנו בבוקר, גילינו שדודה פולה ודוד בוב כבר יצאו מהבית להביא את הילדים לבית הספר ולגן והמשיכו לעבודתם בניהול מפעל הטקסטיל. אבל פתק שהשאירו בישר לנו שדודה פולה תבוא הביתה בצהריים לעזור לנו להתארגן.


"אולי נטעם את התה הלבן המיוחד שלהם?" שאלתי את אמא. אמא הצביעה על השיש. הוא היה ריק, מלבד קומקום חמר ישן וקופסה של תה ירוק זול. "גבעול לִבּי, את חושבת שהשאירו את זה פה במקרה?"


השפלתי את מבטי לרצפה. התביישתי בטיפשותי.


אמא המשיכה. "לא קל להבין סינית. יש דברים שלא נאמרים ישירות. אבל אסור לנו להתרגז משטויות. לכולם יש חסרונות." היא הניחה את ידה על כתפי. כשהרמתי את עיני, היו פניה רגועות והיא דיברה בכנוּת. "אל תשכחי, אנחנו חייבות לדודה פולה ולדוד בוב חוב גדול. הם הוציאו אותנו מהונג קונג והביאו אותנו לאמריקה, להר המוזהב."


הנהנתי. כל הילדים בבית הספר שלי, בלי יוצא מן הכלל, הביעו קנאה גלויה כששמעו שאנחנו מהגרות לארצות הברית. רבים רצו להימלט מהונג קונג לפני שהבריטים יחזירו אותה לסין הקומוניסטית ב־ 1997 . בימים ההם לא היתה שום דרך מילוט כמעט, אלא לנשים יפהפיות או חינניות במיוחד שהצליחו להינשא לאחד הגברים הסינים־אמריקנים שבאו להונג קונג לחפש אישה. זה מה שעשתה דודה פולה. ועכשיו היא הפגינה נדיבות כלפינו וחלקה איתנו את מזלה הטוב.


כשדודה פולה חזרה הביתה ביום הראשון שלנו בארצות הברית, היא הזמינה את אמא ואותי לשבת איתה ליד השולחן במטבח.


"נו, קימברלי," אמרה דודה פולה ותופפה באצבעותיה על מפת הפלסטיק. היא הדיפה ריח של בושם, ושומה התנוססה על שפתה העליונה. "שמעתי שאת ילדה חכמה מאוד." אמא חייכה והנהנה.


בהונג קונג תמיד הייתי התלמידה המצטיינת בכיתה. "תוכלי לעזור לאמא שלך בהמון דברים כאן," המשיכה דודה פולה. "ואני משוכנעת שתהיי דוגמה נהדרת לנלסון."


"גם נלסון ילד חכם," אמרה אמא.


"נכון, נכון, הוא מצליח יפה בבית הספר, והמורה אומרת שהוא עוד יהיה עורך־דין מצוין, הוא טוב בוויכוחים. אבל עכשיו תהיה לו סיבה רצינית להתאמץ, לא? כדי לא לפגר אחרי הבת דודה המבריקה שלו."


"את חובשת לראשה את מגבעת החנופה, אחות גדולה! לאָה־קים לא יהיה קל בבית הספר. היא כמעט לא מדברת אנגלית."


"כן, זאת באמת בעיה. לנלסון לעומת זאת לא תזיק קצת עזרה בסינית — ככה זה עם הילדים האלה שנולדו בארצות הברית! אבל, אחות קטנה, את צריכה לקרוא לה עכשיו בשם האמריקני שלה: קימברלי. חשוב מאוד שהשם שלה יהיה כמה שיותר אמריקני, אחרת עלולים לחשוב שהרגע ירדתן מהאונייה!" ודודה פולה פרצה בצחוק.


"את חושבת עלינו בלי הפסקה," אמרה אמא בנימוס. "גם אנחנו רוצות לעזור לך, בהקדם האפשרי. מתי להתחיל עם שיעורי הסינית של נלסון?"


דודה פולה היססה רגע. "כן, על זה בדיוק רציתי לדבר איתך.


האמת היא שזה נעשה די מיותר."


אמא הרימה את גבותיה. "חשבתי שאת רוצה שאלמד את נלסון סינית. ושאטפל בגודפרי הקטן ואחזיר את נלסון הביתה מבית הספר, לא? אמרת שהבייביסיטר שלהם יקרה מאוד וחסרת אחריות.


את מתכוונת להפסיק לעבוד ולטפל בהם בעצמך?" היא התחילה לקשקש מרוב בלבול. רציתי שתיתן לדודה פולה לדבר.


"לא, לא." דודה פולה גירדה בצווארה. כבר ראיתי אותה עושה את התנועה הזאת. "הלוואי שיכולתי. יש לי כל־כך הרבה עומס.


המפעל, וכל הבניינים של מר נ'. יש לי המון כאבי ראש." היא כבר טרחה להבהיר לנו שהיא אישה חשובה מאוד, שמנהלת הן את מפעל הטקסטיל והן כמה בניינים בבעלותו של קרוב־רחוק של דוד בוב, איש עסקים טייוואני בשם "מר נ'".


אמא הנהנה. "את חייבת לשמור על עצמך." היא דיברה בטון מגשש. גם אני תהיתי לאן כל זה מוביל.


דודה פולה פשטה את ידיה לצדדים. "כולם רוצים עוד ועוד כסף, כל דבר חייב להיות רווחי. כל בניין, כל משלוח..." היא הסתכלה על אמא בהבעה שהתקשיתי לפענח. "חשבתי שאם אביא אותך לכאן, תוכלי לעזור לי עם הילדים, אבל פתאום צצו אצלך כמה בעיות."


כשנה קודם לכן התגלתה אצל אמא שחפת, אחרי שכל הסידורים הכרוכים במעבר לאמריקה כבר הושלמו. במשך חודשים היא נאלצה להלעיט את עצמה בגלולות ענקיות. אני זוכרת אותה שוכבת סמוקה מחום במיטה בהונג קונג, אם כי בזכות האנטיביוטיקה פסקו לפחות השיעולים וכתמי הדם על המטפחות. מועד הנסיעה שלנו נדחה פעמיים, אבל בסופו של דבר קיבלנו את אישורי הרופאים ומחלקת ההגירה.


"הבראתי לגמרי מאז," אמרה אמא.


"ברור. אני שמחה מאוד שאת בסדר עכשיו, אחות קטנה. אבל חייבים לוודא שלא תהיה נסיגה. טיפול בשני בנים ערניים כמו נלסון וגודפרי יהיה לך קשה מדי. בנים שונים לחלוטין מבנות."


"אני בטוחה שאצליח להסתדר," אמרה אמא. היא הסתכלה עלי במבט אוהב. "גם אה־קים התנהגה כמו קופיף."


"ברור, ברור. אבל גם לא היינו רוצים שהילדים יידבקו במשהו. הם כל־כך רגישים."


עכשיו השתדלתי להבין באמת סינית, כמו שאמא לימדה אותי. בשתיקה המביכה שהשתררה הבנתי שהבעיה אינה מחלה זו או אחרת. דודה פולה, מסיבה מסתורית כלשהי, הסתייגה מהרעיון שאמא תטפל בילדיה.


"בכל מקרה, אנחנו מודות לך מאוד על שהבאת אותנו לכאן," הפרה אמא לבסוף את הדממה המתוחה. "אבל לא נוכל ליפול עלייך למעמסה. אני חייבת לעבוד."


גופה של דודה פולה התרפה כולו, כאילו עטתה על עצמה תפקיד חדש. "את המשפחה שלי!" היא צחקה. "מה חשבת, שאני לא יכולה לפרנס אותך?" היא קמה על רגליה, ניגשה אלי וכרכה את זרועה על כתפי. "עשיתי מאמץ רציני והשגתי לך עבודה במפעל הטקסטיל. אפילו פיטרתי את העובדת הקודמת כדי שיהיה לך מקום.


את רואה? אחותך הגדולה דואגת לך. כל מה שתצטרכי לעשות זה להרים תרנגולת מתה, את עוד תראי." דודה פולה התכוונה לומר שהשיגה לאמא עבודה נהדרת, ממש ארוחה בשרית בחינם.


אמא בלעה את רוקה וניסתה לעכל את הבשורה. "אני אשתדל מאוד, אחות גדולה, אבל שום דבר לא יוצא ישר כשאני תופרת. אני אתאמן."


דודה פולה המשיכה לחייך. "אני זוכרת את זה!" מבטה רפרף לרגע על החולצה תוצרת בית שלי, ששוליה האדומים היו עקומים. "תמיד צחקתי על השמלות הקטנות האלה שהיית מנסה לתפור. גם אם תתאמני אלף שנה, לא תהיי זריזה מספיק. בגלל זה החלטתי שתעבדי בתליית שמלות, בגימור. לא צריך בשביל זה שום כישורים, רק לעבוד קשה."


פניה של אמא היו חיוורות ומתוחות, אבל היא רק אמרה, "תודה, אחות גדולה."


אחרי השיחה הזאת היתה אמא מסוגרת ומהורהרת, ולא ניגנה בכינור כלל, אפילו לא פעם אחת. דודה פולה לקחה אותה כמה פעמים בלעדי, להראות לה את המפעל ואת הרכבת התחתית.


כשהיינו רק שתינו לבד, בילינו בעיקר מול הטלוויזיה הצבעונית, והתרגשנו מהמראות אף שלא הבנו את התוכן. אבל פעם אחת אמא חיבקה אותי חזק בזרועותיה לאורך פרק שלם של "לוסי אהובתי", כאילו היא זו שמנסה לשאוב ממני נחמה, והצטערתי עוד יותר מתמיד שאבא לא כאן ולא יכול לעזור.


[..]