#
יש סופרות המתארות את דמויותיהן באופן מפורט. צבע השמלה, שם יצרן התיק האופנתי, פירוט האיפור לכל שלביו, תיאור הגוף, הגובה, המשקל, הקוביות בבטן (אם מדובר בבחור). תיאור המשקאות, הסמים, הריהוט... הבנתם את הנקודה.
לא יודעת למה דווקא סופרות מתאפיינות בסיגנון הזה. אולי זה שייך לראייה המרחבית החסרה, המחייבת התמקדות בפרטים כדי להבין את חלקה של התמונה. אולי זה נובע מזמנים עתיקים, בהם היה על המלקטת להבחין בפרי מוסווה בעלים ואולי לתאר אותו לחברותיה. כך או כך תיאורים ויזואליים מפורטים של בגדים, צבעים, מראה חיצוני ושמות אופנאים וסתם מפורסמים, מופיעים בספר הזה מלוא הטנא.
קראתי את הספר הזה עד סופו (350 עמודים) ועד לרגע זה אינני יודעת להגיד מה המסר של הסופרת. האם היא שרה שיר הלל לפמיניזם? הסיפור סותר את זה. האם היא מזהירה מפני אידיאל היופי הלא ריאלי של זמננו? הסיפור דווקא מעלה על נס את אותו יופי. האם היא סבורה שאנחנו כחברה מתאכזרים לשמנים ומעלים על נס נשים שרזונן גובל בתת-תזונה? אבל גיבורות הספר הן בדיוק כאלה, ואנחנו אמורים להזדהות איתן. האם היא סבורה שיש להקפיד לקנות מוצרים שיוצרו בעולם השלישי בתנאי-עבודה טובים? האגביות בה היא מעלה את הנושא האופנתי הזה שוללת את הסיכוי שזו היתה מטרתה. האם היא רוצה להוקיע את עולם המגזינים המעודד צריכה מוגזמת וסגידה ליופי? נראה שההיפך. בקיצור נשארתי בבורותי.
שם הספר הבטיח לי בחינה אירונית של נושאים חשובים. הבטיח ולא קיים. השם החלופי שהייתי ממציאה לו הוא "אני משתדלת להפוך לגווייה יפה". וזה, כך התברר לי תוך כתיבת הביקורת, הוא המסר של הסופרת שנכתב ברצינות גמורה.


















