יום שישי. ערב. גשם מכה בעדינות על השמשות, עוד שבת שקטה. אור נרות, ארוחת שישי.
אלה מבלים בבית עם המשפחה. ההם בבילוי סוער. קבוצת נערים בעוטף עזה נפגשת בפארק קצת אלכוהול קצת קיטורים.
יש הישנים בשקט של עונג שבת אחרים מתכננים טיול בטבע לבוקר שלמחרת. תינוק באיו"ש, ילדה בתל אביב ישנים בשלווה במיטתם החמה מחבקים דובי חום מחייך. חדשות ynet הערב כמו בהדממה. שקט.. החיילים - חלקם בבית בחופשת שבת, האחרים – על משמרתם בעוד משחק כדורסל או טטריס בין שמירה לשמירה.. גלגל"צ מעדכן שהתנועה בכבישים בלי הפרעה זורמת.
שקט כך נדמה - באויר, בים, ביבשה - בכל הגזרות.
כך נדמה. רק נדמה..
בעוד אזרחי המדינה כולם - בני כל המגזרים, הדתות, הגילאים, הדעות, האמונות - בכל היישובים, שקועים בבילויי השישי שלהם,
עסוקים - 'ברווז עיתונאי', 'סוסון ים', 'חליל הקסם', 'חלילית צד' [המקסימה], 'בובה פראית' - והיצירתיות.. מה אתם יודעים, עוד ארוכה...לצדם של אבו עזלאן, יריב, ורד וערן - השטח בשקט רוחש בהם בעברית מתובלת במילים וביטויים בערבית מדוברת (ושוקראן תודה לדני בר, שהקפיד על פירוש המילים לצדן).
הם פועלים לילות כימים בפעילות מבצעית ומודיעינית וגם במכלול עניינים אישיים במקביל כשרובנו לכאורה חושבים שהימים שקטים.
בשהיד, מתואר סיפור אחד מיני רבים, סוערים בשקט ומסתוריים שמתמקדים בין השאר בסיכול הרע ושמתרחשים בו זמנית.
סיפור אחד אשר נע על ציר חברון-חלחול-תרקומיה-בית לחם-קראקאס (ונצואלה)-ירושלים-תל אביב. סיפור אחד שעוסק בפיגוע פח"ע בלב תל אביב.
ותוך כך מביא גם מתוכם, מרחשי ליבם של השותפים לעשייה. תמונות מחייהם, המניעים שלהם, הלך מחשבתם.

התוצאה היא תמונה סוחפת ומרתקת אל עולם הצללים, האנשים והפעילות הרוחשת.. בעיקר בלילות, גם בימים.
סיפור בין 205 עמודים. קראתי אותו ביומיים (נדיר מאוד) - מצד אחד הרגשתי שהוא נגמר לי מהר מדי. מצד שני - לטעמי, הוא נותן את הסיפור במינון הנכון. אין מילים מיותרות. אין גם חסרות.
ספר מתח שהשאיר הרהורים על המקום הקטן הזה בו אנו חיים. על השפיות לעתים אמתית לרוב לכאורה ועל כמה הסיר הזה מבעבע ונפיץ ועל כמה הוא יכול לרתוח ולגלוש ברגע אם לא עושים את כל המאמצים לסיכול ולמניעה.

הספר הוקדש ע"י הסופר "לאנשי שירות הביטחון ולעובדי השירות שאינם עמנו עוד"
ואני מוסיפה לסיום הביקורת, מילות הערכה לאנשי שירות הביטחון ולחיילי יחידות צה"ל שלצדם - הערכה ענקית ותודה על השקט..
ולדני - תודה על ספר מרתק ומעורר מחשבה.

** זוהי ביקורת של בינתיים לסיפור שהתפרסם במהדורה הישנה. בהמתנה לסיפור שעתיד לצאת במהדורה חדשה.

****





תאמינו או לא, את ״שהיד״ קראתי בכמה שעות מעטות בדרך אל, מ, ובמהלך טיפול שיניים אימתני.
או כמו שאומר אצלנו הפתגם הידוע, גם כשהתרנגול הולך לשחיטה, הוא מוצא זמן לאכול גרגירים.

את הספר כתב, וזה ניכר מכל שורה, איש שב״כ לשעבר, או אם תרצו, גם אם תשים סיר על הראש של העז, עדיין היא נשארת עז.

משהו לא טוב קרה לנו כעם וכתרבות, ולא, אני לא מתכוון למירי רגב. אנחנו כבר לא מספרים סיפורים כמו שצריך. הפתגמים החכמים באידיש או בערבית ואפילו בעברית פינו את מקומם למשפטים פונקציונליים, דלים, ומחוסרי ברק. אייל גולן, למה אילנית לוי ואתה נפרדתם? גולן: ״כמה אתה יכול לאכול סטייק אנטריקוט? אני לפעמים רוצה פרוסה עם שוקולד״.

נו. זה מה שנשאר מהראש היהודי.

ב״שהיד״ פורס דני בר בכישרון רב סיפור קטן על מערכת היחסים המורכבת בין העמים הישראלי והפלסטיני, ובייחוד בין אנשי השב״כ העושים לילות כימים על מנת שכולנו נוכל להעמיד פנים שאנחנו ישנים בשקט, לבין החבר׳ה מהצד השני של המתרס שעסוקים ללא הרף בשאלה איך להרוג כמה שיותר מאלה שישנים בשקט. הצד הישראלי מתואר כתכליתי, ממזרי, חכם, תכול עיניים ומוסרי עד אין קץ אם כי כמעט רובוטי ומחוסר אישיות, בעוד הצד הפלסטיני מתואר כנחשל, כפרי, מסוכסך, פרימיטיבי, פטריאכלי, ייצרי ואנושי, ולא חולף בו עמוד אחד בלי שיהיו בו פתגמים עסיסיים ומדוייקים בערבית מתנגנת ומפותלת מלאה בחכמת המדבר, גם אם אמא שולחת את הבן שלה לקנות פיתות או לחילופין צורחת על מישהו שמנסה לכפות את עצמו עליה, לא עלינו. אני כמעט מקנא בהם, בפראים האצילים האלה.

ספר מותח, כתוב היטב, פחות חופר ממישקה בן דוד עם ענייני המוסד שלו, אמין למדי גם אם טבול במעט פאתוס, קצר (בערך 200 עמודים), ואפשר להגיד לזכותו (הרבה) שהצלחתי לקרוא בערך 40 עמודים ממנו בזמן שהרופא בלבן קדח לי את הצורה עם מכשירי העינויים שלו ואיזן עם הפכפוך השטני של הסאקשן.

או כמו שאומרים, אפילו כשהיהודי סובל, מצווה לרושש אותו. (וכמו שאמר פעם אבי דיכטר, יותר ערבי ממני: אם הראש שלך בתנור והרגליים בפריזר אז בפופיק נעים לך, בממוצע.)


****

הרבה מאוד נקודות זכות נזקפות לזכותו של הספר הזה, ונקודה אחת משמעותית נזקפה לחובתי: כל כך הרבה זמן לקח לי להגיע אליו. חני הייתה הראשונה שהמליצה לי על הספר, מְגֻבָּה בביקורתה היפה והרגישה. ואילו אני מיהרתי לעקם את פניי, לכתוב לה משהו על רשימת קריאה ארוכה כאורך הגלות, ולרטון לעצמי שרק זה חסר לי עכשיו, לא רק ספר מתח, אלא ספר ריגול עתיר סוכנים ומפעילים ומפגעים ושאר מרעין בישין. הלו, אני כּולה מחפש רומן משפחתי קטן ורגיש...

אבל אז, כשכבר סתמתי את הגולל על קריאת הספר, השתלבו להם בהרמוניה מושלמת כמה צלילים שמישהו שם למעלה ככל הנראה טרח להלחין עבורי, ומוזיקת המקרה הוכיחה לי בפעם המי יודע כמה שלעתים המציאות מפתיעה מכל דמיון.
ראשית, הסתבר לי שהמנהל שלי הוא מכר ותיק של הסופר, וכי הם למדו ביחד בכפר הנוער בן שמן (דני, ד"ש חם מאיציק...). המנהל הרעיף שבחים על האדם, על פועלו הביטחוני ועל הספר. ממש באותו הזמן ובתזמון מושלם הצטרף הסופר לקהילת סימניה באופן פעיל, ואיכויות כתיבתו הזדקרו ישר לנגד העין. מה אומר לכם, הסתקרנתי... לקחתי את הספר, התחלתי לקרוא ו... לא יכולתי להפסיק.

ראשית כל, הסיפור מעניין מאוד. העלילה מרתקת והספר שומר על מתח ועניין לכל אורכו, בלי לחטוא בחטא בו חוטאים, לדעתי, ספרי מתח רבים: חטא התפניות והפיתולים העלילתיים ההזויים והמופרכים, הכול לשם הפואנטה. הסיפור כאן הגיוני, אמין ועומד במבחן המציאות, ועם זאת הוא מעניין ומותח מאוד. מבחינתי, הישג נכבד.

אילו הייתי חוקר ספרות היה מעניין אותי לבדוק את הקשר ההדוק בין הסופר לדמותו של הגיבור הראשי בספרי ביכורים. אני חושב שגם כאן נוכל להבחין בקווי דמיון אוטוביוגרפיים בולטים בין מחבר הספר לגיבור הראשי. הידע העצום של הסופר בנושא בוקע מכל שורה בספר, והדבר תורם המון לאותנטיות של העלילה. גם אם לא היה נכתב בגב הספר שהסופר מילא שורה של תפקידים מבצעיים בשב"כ במשך למעלה משני עשורים, ממש לא היה קשה לנחש זאת. דרכי הפעולה המתוחכמות של גוף הביטחון הישראלי מיטיבות להשתקף כאן, בד בבד עם הלך הרוח של מי שניצב מן הצד השני של המתרס, שמובע כאן בצורה אמינה מאוד. ניבים ואמרות ערביים משובצים בסיפור בחן רב, כמו גם מילות סלנג ערביות עסיסיות.

כל ההישגים הללו, האמינות העלילתית, אותנטיות הסיפור והידע העצום של הסופר, בולטים מאוד על רקע ספר אחר שקראתי לפני כשנה, "בוגד" שמו, ספרו של יונתן דה שליט (לא דה שליט נועד להיות סופר, כי אם דה אלפרט). על גב הספר נכתב כי מדובר בשמו הבדוי של סופר שלא ניתן לחשוף את זהותו, וכי בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים. העמימות סביב זהותו של הסופר והאותנטיות, כביכול, של הסיפור סקרנה אותי. בפועל מדובר, לטעמי, בעלילה בלתי הגיונית עם טוויסט מגוחך, הזוי ומופרך במיוחד בסופה. לאמור, זה שהסופר מגיע מתוך המערכת לא מבטיח סיפור אמין והגיוני. דני בר רוקם לנו כאן עלילה שבהחלט יכולה לקרות במציאות, וזה הישג יפה.

הכתיבה של דני, הן באתר והן בספר, הפריכה (והפריחה...) איזו דעה קדומה שהשתרשה אצלי, לפיה אנשי כוחות הביטחון הם אנשים קרים כצלופח, נטולי חמימות ורגש. הכתיבה של דני רגישה, נוגעת, עם אמפתיה לדמויות (רק לטובות...), והדבר מוסיף נופך דרמטי מרגש לעלילה, שהיא ביסודה עלילת מתח, ולהזדהות של הקורא עם הגיבור.

הספר מעורר מחשבות והרהורים, והנושא שהטריד אותי יותר מכל הוא מידת האמון והביטחון שהמפעילים שלנו יכולים לתת בסוכנים מן הצד השני. אני מניח שהנושא הטעון הזה נלמד ונבדק היטב על ידי העוסקים בדבר, ועדיין אני, כהדיוט מוחלט בנושא, מהרהר ביני לבין עצמי האם לא מדובר בסיכון רב מדי והאם האנשים ההפכפכים הללו לא יכולים בסופו של דבר לבגוד בגידה כפולה, ובהפוך על הפוך להסגיר סודות משלנו לצד השני. מאוד מורכב, בהנחה שחיי אדם מוטלים כאן על כף המאזניים. הספר עצמו מעלה את הנושא הבעייתי הזה, ואני מניח שההתייחסות אליו היא מאוד אמביוולנטית גם בקרב יודעי דבר.

בכל זאת היה דבר מה שהעיב על חוויית הקריאה בספר היפה הזה. לא, לא בגלל ליקוי בספר עצמו, אלא בשל אירוע כאוב מאוד ממציאות חיי הפרטית, בבוקר של ה- 22.1.1995. שתי דקות הפרידו ביני לבין המקום ממנו, ככל הנראה, לא יכולתי לכתוב כעת את הדברים הללו. באותו הזמן עשיתי את דרכי לבסיס ועברתי דרך צומת בית ליד. בתוך כעשר דקות התרחשו בצומת שני פיגועים קשים שגדעו את חייהם של עשרים ושניים אנשים. הספר קרע באבחה אחת את הארוכה שהעלה במשך השנים הפצע הפתוח בנפשי, והחזיר אותי אל היום האומלל ההוא, על כל השאלות חסרות התשובה, לאו דווקא מן הפן הביטחוני או הפוליטי, אלא יותר מן ההיבט הפילוסופי: למה דווקא הם ולא אני? והאם מאה ועשרים השניות שהפרידו ביני לבין המוות הן תולדה של שרירותיות צרופה או של יד מכוונת כלשהי? ומהן מניעיה וסיבותיה של אותה יד עלומה? ועוד המון שאלות בנוסח "מה היה קורה אילו...", וכמה שעניין של שניות ספורות יכול להכריע גורל של חיים שלמים.
וכמה עצוב שבנוגע לאירועים טראומתיים מעין אלו יש לנו אפשרות רק להרהר עליהם ולא לערער עליהם. בבחינת הוכחה ניצחת למידת השליטה המוגבלת שלנו על חיינו.

דני בר, איש השב"כ לשעבר, אין איש המתאים ממנו לתאר כיצד מופעלת רשת סוכנים המסייעים לעבודת השב"כ בבואו ללכוד מפגעים פוטנציאליים במקום מגוריהם ובינות לאוכלוסיה עויינת.
הזמן הוא, כנראה, זמן שלטונו של אהוד ברק. הזמן בו נעשה ניסיון בקפמ דיוויד בסיועו של קלינטון ליצור שיחות שלום עם ערפאת. עצרת גדולה מתוכננת בכיכר רבין, הכיכר שאך לפני שנים אחדות אירחה איש שלום אחר, יצחק רבין, כיכר ממנה לא יצא בשלום. ההכנות לעצרת השלום ולפיצוץ הצפוי בעצרת, מילולית ממש, מהווים רקע לסיפור עוצר נשימה, בעבודתם של אנשי השב"כ והסוכנים שהם מפעילים, על-מת לעצור את שני המפגעים שאותרו מלבצע התאבדות שבעקבותיה ייגרם מוות המוני ופציעה של מאות.
אבל הסיפור הוא סיפור של הפעלת סוכנים ערביים למען ישראל, כאלה הרואים כיצד ניסיונות להביא שיחות שלום נתקלים בגלי איבה מצד הערבים ושוב חוזר לו ריטואל המעצרים, השנאה, הרתיעה וחוסר האימון. אלא שהספר אינו פוליטי, יותר ספר של האנשים, של מעשיהם, רגשותיהם ורצונם לפעמים לקצת שקט, בטחון ואף אהבה.
זהו ספר ביכורים של דני בר. יש בו כמובן חסרונות המאפיינים ספרי ביכורים, חסרונות אותם ניתן היה להעלים בעריכה קפדנית יותר. לעיתים, ממש באותה פסקה, כמה נושאים נדחקים יחדיו וצריך לעצור ולחשוב במי מדובר ועל מה, מה שקוטע את רצף הקריאה. אבל חוץ מזה, בר רקח סיפור קצבי, ללא שומנים מיותרים וללא פתרונות קלים. סיפור בעידן נטול סמארטפונים וטכנולוגיה עילית, שיכולים לקצר עניינים, שגם כך הראו עד כמה אנשים חכמים בנקודות מפתח יכולים לתרום לשינוי ולביטחון. ספר מעניין ושווה קריאה.

אמנם אני רואה בספר שהיד ספר מתח עצמתי שמביא את הקורא להתרגש מהאווירה, מהשפה הערבית, מהמנהגים שכולנו כאן מכירים, ומהמציאות המורכבת כאן כל כך. אך אסור לטעות כאן. מה שאני כאזרחית רואה מעל פני השטח הוא לא מה שרוחש מתחת לפני השטח. ומתחת לפני השטח יש מערכת שלמה שדואגת שאני כאזרחית אשן טוב בלילה בלי שאף אחד יצמיד לי כדור לראש או יסדר לי לקינוח מטען מתחת למכונית..

ללא אנשי המודיעין שלנו שעושים ימים כלילות ,שמתחפשים כאילו פורים הוא כל השנה ונכנסים למאורות מחבלים, מסגדים, כפרים, עוברים גבולות ומתמרנים אנשים רגילים כמוני וכמוכם לשתף פעולה, לא היינו יכולים לגלות מה האוייב מתכנן כלפינו. הספר מביא כאן טעימה של מניפולציה רגשית על אנשים ותמרונן כדי לגייס אותם לכוחותינו ,הם משתפי פעולה ואנו יודעים שהם "יושבים על הגדר" ומסכנים חיים כמו כל סוכן שיוצא לשטח .המפעיל והסוכן מחוברים כאחד בקשר שלא ניתן לתיאור. הם הופכים להיות משפחה ודי תלויים אחד בשני.

העלילה מגוללת את הסיפור האישי מאחורי הבחורים שגרים מטר מאיתנו בכפרים שמתפוצצים לנו
מול הפרצוץ וחושבים ש 72 בתולות יחכו להם בגן עדן. בלתי נתפס אך קורה. וכמו שפה בצד היהודי יש לנו מערכת מסועפת של מפעילים ופקודות וסוכנים כך גם בצד המוסלמי יש מערכת של אנשים שמעבירים פתקים ומסרים בגוף ומחוצה לו. אנשים שמשתמשים בהם ככלי במלחמה המסובכת שלנו..יש כאן ראיה מפוקחת בלתי מתפשרת מצד אחד לגייס משתפי פעולה ומצד שני לשמור על חייהם. האמון צריך לשרור בלי פשרות.

עמוס המפעיל הסביר למגויסת החדשה שהמטרה היא אחת והאויבים שלנו הם הקיצונים משני הצדדים שמבקשים להרוס סיכוי לשלום. והכאב של כל אמא בעולם הוא אותו כאב כשבנה נהרג. וכאב של כל אישה הוא אותו כאב כשהבעל לא חוזר חי הביתה. עמוס באמפטיות וסבלנות אין סופית מסביר שהיא עכשיו חלק מהמשפחה ולמשפחה דואגים .האמון שעמוס בונה עם המפעילים הוא מחושב ומעורר התפעלות כמו אומן שמוביל את הסוכן ומנתב אותו ברוגע לבצע את המוטל עליו.

הספר בתחילה נראה לי עמוס בפרטים טכנים,אך בלעדיהם אי אפשר "לתפור" פעולה, כאילו מסבירים בפרוטרוט את הדרך העקלקלה מאחורי המוחות והנפשות הפועלות אך לאט לאט קישרתי את כל החוטים בספר ולא יכולתי להפסיק לקרוא עד הסוף.

הסופר כאן מביא הצצה אל עולם שאנו מכירים רק מהחדשות אך מאחורי כל ארוע בטחוני יש עבודה של המוני אנשים מאחורי הקלעים .כל פרט בעלילה שאגלה יהיה ספולייר לכן השתדלתי שלא.

ספר נפלא ומומלץ

'החצר הפנימית' שבה אותי לחלוטין בקסם שלו. בעיקבות הקריאה, הרגשתי שלא מתחשק לי לעזוב כל כך מהר את העולם של הספר, ולעבור לעולם אחר של ספר אחר. משום שאין ספר המשך ל'החצר הפנימית', החלטתי להסתפק בספר נוסף של דני בר, "שהיד".



אני מודה, לקרוא את העמודים הראשונים של הספר, היה בערך כמו לצפות בתחקיר בחדשות 2 של אוהד חמו בנושא שהידים וערבים. מושגים כמו 'אללה אכבר', 'אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו', 'איטבח אל יהוד', 'ברוח, בדם, נפדה את פלשתין' - אלה מושגים שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים מחיי היום יום, ורואים אותם בכל מקום ברשת (ולפעמים, למרבה הצער, גם במציאות), עד שכבר נמאס לשמוע אותם, וזה המיקרה, למרבה הצער, שפגשתי כאן בספר - חוסר עיניין והתרגשות בסיפור העלילתי (וזאת בניגוד לעלילת ספרו הקודם של דני בר, 'החצר הפנימית', המתרחשת בתקופת המנדט הבריטי, כשחוקי המשחק היו קצת שונים, והתקופה זרה יותר, ולכן גם מעניינת יותר).

אבל דני בר זה דני בר, ובמהרה הספר מתחיל לקבל צורה של רומן מותח עם קצב, עם רגש, עם דמויות סיפרותיות, תפניות בעלילה וכ'ו וכ'ו.
ולמרות זאת - בשבילי זה לא החזיק. יש בו קטעים ממש חזקים שצצים להם, ככה בפתאומיות, בין קטע משמים אחד למישנהו, קטעים שמזכירים את הקטעים שכתב דני בר בסיפרו הקודם, קטעים שראויים לציטוט (אבל מרוב שהם היו טובים, שכחתי לסמן), והכתיבה הנהדרת היא אותה כתיבה נהדרת (כתיבה של מישהו שרואים שהוא נהנה ממלאכת הכתיבה, ולא סתם חיפף. אחד שהשקיע, העמיק במחקר, ויודע רבות, בין היתר מניסיון רב שנים שראוי להצדיע בשבילו, על החברה הערבית, על הנעשה בשטחים ובמוסד) אבל - כמו שאמרתי, זה לא החזיק.
זה לא אתה, דני בר. וזה גם לא אני. זה אוהד חמו, התיקשורת והמצב הביטחוני הלא יציב במדינתו ידועת הפיגועים והמחבלים המתאבדים והשהידים, שהפכה נושא מעניין כמו שהידים, סוכנות ביטחון, פיגועים, שתולים ובוגדים, לנושא, שמסתבר שמצאתי אותו משמים בצורת ספר.

החלטתי לא לדרג את הספר, בדיוק בגלל כל הסיבות שציינתי. אם נתעלם מהסיבות שלא מאפשרות לי מבחינה מוסרית לדרגו, והייתי מדרג אותו בכל זאת, הוא היה מקבל ממני ציון של 3.5 כוכבים - 3 כוכבים שלמים, ועוד כוכב אחד שביצע פיגוע התאבדות, חיסל את 2 הכוכבים הנותרים, הפך ל"שהיד", ובגלל זה הוא רק חצי...

(אוי, אני מתחיל לראות עכשיו שהידים בכל מקום, אפילו במשהו תמים כמו כוכבים באתר 'סימניה'. אוי, אללה הרחום, אנא, הצל אותי...)

***

קצת על עלילת הספר, כי בכל זאת, מגיע לדני בר כפיים.
יש סוכן שב"כ שקוראים לו עמוס. עמוס ממונה על ח'ליל, המכונה גם "חליל הקסם", סוכן ערבי שבעבר יידה אבנים על יהודים, אבל השב"כ גרם לו לשנות את דעתו ולעזור לו במבצעים, בתמורה לחיזוק הנפש והנשמה.
מהצד השני יש את ג'מיל, מחבל פלשתיני שביצע פיגוע ראוותני בתל אביב, והשאיר אחריו שתי מחבלים מתאבדים, ומגלה שהסוכנים עלו עליו, בעיקר בשל תושייתו של חליל הקסם.
מאותו רגע החיים של ח'ליל בסכנה, ובעצם של כל המוסד, וגם של ג'מיל עצמו. בעבודה הזו צריכים להיות מדוייקים, וכל טעות קטנה אחת תגרור איתה המון טעויות גדולות.

וזהו, בערך. אם לא הושפעתם מאוהד חמו ומהתיקשורת, ואתם עדיין אוהבים לקרוא ספרים עלילתיים על הנושא, תקראו בשימחה, אני מפרגן.
מי שלא, לא.
החלטה שלכם. 'החצר האחורית', בכל מיקרה, הוא ספר חובה.

"שהיד" ספר מדהים מרתק וסוחף, מתואר ברמה מבריקה בארועים השוטפים את המערכת הבטחונית מדי יום ולילה.
דני בר הצליח לתאר במדוייק את שני הצדדים, המטרות והחלומות. בקיאות רבה ברזי השפה והגינונים הערביים!
ספר מתח מבריק שרק מחדד את השיגעון שבדו קיום ואת נבכי המטלות והחלומות של הצדדים!
במיומנות גאונית דני בר פרס בפנינו יריעה כה רחבה עמוקה ואמינה על כל המתרחש בנשמות הפועלות, אשר גורם להבנה ולהזדהות
מלאה בכל הדמויות ואף מצידו השני של המתרס!
תובנות מחודדות שלא ישאיר אף קורא אדיש ובטוח שיסחף המונים !
שמחה שהזדמן לי לקרוא ספר זה ומתכוונת לרכוש העתקים נוספים עבור חברים טובים! ספר חובה!
ממליצה בחם גם על הספר השני שכתב דני בר:"החצר הפנימית"

סיפור טוב משלב היטב בין מציאות לבדיה.
"שהיד" עושה זאת. הוא מאפשר הצצה לתת תרבות, שיש לה שפה, נורמות, טקסים משלה והיא מתנהלת מאחורי הקלעים, בשעה שבקדמת הבמה פוליטיקאים מספקים כותרות לעיתונים. גם הספר הזה הוא מסע אנתרופולוגי והוא מלמד אותנו דבר או שניים, על האנשים המחרפים נפשם בסתר, בצנעה. מגיע להם שישמיעו את קולם !!
דני בר מגלה בקיאות בחיי שכנינו, שפה, מנהגים ותרבות.
תיאורי המארבים כל-כך מפורטים, עד שקשה לאדם מן הישוב שהשפה הביטחוניסטית לא נהירה לו, לעקוב אחר הקצב בו מחליפות הדמויות מסכות, תלבושות ונקודות ציון.
לבד מזאת, הספר קריא, קולח, ומעורר מחשבה.
אני חשבתי על מיומנות התמרון, היכולת להוביל אדם אל המקום שרצית, ולגרום לו לחשוב שאת כל הדרך הוא עשה לבד.

ספר טוב מותח ונקרא במהירות.כך זה מתבצע בשטח באמת.כתב אותו אדם המעורה בשטח.בזכות אנשים כמוהו נחסכו חיי יהודים רבים.מומלץ.