פרק אחד (ידוע ומוכר) בהיסטוריה הארצישראלית - בגרסה מעניינת. במהדורה מוערת. ספר עיון.

פרקי חייו [פרקים אוטוביוגרפיים שמובאים במהדורה מוערת - בהירה ונהדרת] של בן ציון (איתמר) בן-יהודה (בן אב"י)
סיפור ציוני, די קיצוני – חייו של הילד (דובר העברית) העברי (בהגדרה ובפועל ובסבל רב) הראשון, הוא נולד ביולי 1982 בירושלים.
בנם של אביו אליעזר בן יהודה (האיש שהיה לאגדה), מחיה השפה העברית ומטורף לעניין, שאת חייו הקדיש לשפה, חידושה והטמעתה בקרב יושבי ארץ-ישראל. לוקה היה במסירות ודבקות כה קיצונית לענייין השפה - לחידושה, להנחלתה, וראשית משימה הטמעתה בבנו (וכן בדבורה, רעייתו), עת החליט כי יהיו הם דוברי השפה הראשונים.
בין הפרקים סיפורי ילדותו המבודדת של איתמר (בן ציון) מחמת החרדה לחשיפה ללשונות מדוברות בסביבה. ה'טירוף' של אביו. וקשיי ההתמודדות עד דיכאון של אמו שחרדה מצדה שבנה מאחר מאוד לדבר. שהוא גדל בודד. אפילו עצוב.
בהתבגרו אימץ לעצמו בן בציון את השם איתמר, גאה היה בילדותו המיוחדת והמחדשת. גאה היה בארץ דוברת העברית, גם בזכותו, כך הרגיש בתחילה - בזכות ילדותו הקשה והסגפנית, את אביו העריץ, גם את אמו, שמתה בילדותו.
זכה גם לאהבה עצומה, גם היא לא באה לו בקלות (כמו רוב חייו) - את לאה אבושדיד הנערה הספרדייה אהב אהבה עצומה ןמעריצה ומייסרת אך בגלל התנגדות משפחתה, נמנע מימוש האהבה, אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

אך, סוף טוב, במישור הזה - בהמשך נישאו השניים וחיו באהבה גדולה.

בבגרותו – הרהר רבות איתמר, עיתונאי ועסקן ציוני שמצוקה כלכלית קשה אליה נקלע מובילה אותו, את הילד הציוני, העברי הראשון, להגר לניו יורק - האם מילא את שליחות אביו כראוי, כילד העברי הראשון, בחידוש השפה והטמעתה. והרי ארץ-ישראל רחוקה והשפה העברית – גם. וחש כי איכזב.
בהערצתו את אביו ואת מפעל חייו ובתחושת ההחמצה העצמית – תהה, האם ראוי היה לכינוי הילד העברי הראשון, האם המשיך או מילא אחר ציווי אביו בהטמעת השפה העברית. או שמא אכזב – את אביו גם את אמו שכה סבלה בילדותו, ואת עצמו.
הספר מלווה את חייו של איתמר עד ליולי 1942ו אז נפטר, בגיל 61 (התקף לב), בניו יורק - אליה היגר, שם חי, ושם סיים חייו בתחושת החמצה.
אביו נולד להמציא, לחדש עד טירוף ולהתייסר. איתמר – נולד לבית מיוחד מאוד וקשה מאוד, לא קלים היו חייו. מיוחדים ומרתקים בדרכם היו.
שיעור קטן בהיסטוריה, בציונות, בתולדות המדינה והשפה – זו התנ"כית שידעה ימים יפים של חידוש והעשרה ופריחה והתחושה בשנים האחרונות שהיא מידלדלת והופכת רזה וכחושה. ומה אליעזר בן יהודה היה אומר על תהליך ההידלדלות – לשפת אינסטנט אינטרנטית ?

ולסיום, משהו נוסף מאהבתו של איתמר בן אב"י
https://www.youtube.com/watch?v=UxYwS6zuxV4

פרק אחד (ידוע ומוכר) בהיסטוריה הארצישראלית - בגרסה מעניינת. במהדורה מוערת. ספר עיון.

פרקי חייו [פרקים אוטוביוגרפיים שמובאים במהדורה מוערת - בהירה ונהדרת] של בן ציון (איתמר) בן-יהודה (בן אב"י)
סיפור ציוני, די קיצוני – חייו של הילד (דובר העברית) העברי (בהגדרה ובפועל ובסבל רב) הראשון, הוא נולד ביולי 1982 בירושלים.
בנם של אביו אליעזר בן יהודה (האיש שהיה לאגדה), מחיה השפה העברית ומטורף לעניין, שאת חייו הקדיש לשפה, חידושה והטמעתה בקרב יושבי ארץ-ישראל. לוקה היה במסירות ודבקות כה קיצונית לענייין השפה - לחידושה, להנחלתה, וראשית משימה הטמעתה בבנו (וכן בדבורה, רעייתו), עת החליט כי יהיו הם דוברי השפה הראשונים.
בין הפרקים סיפורי ילדותו המבודדת של איתמר (בן ציון) מחמת החרדה לחשיפה ללשונות מדוברות בסביבה. ה'טירוף' של אביו. וקשיי ההתמודדות עד דיכאון של אמו שחרדה מצדה שבנה מאחר מאוד לדבר. שהוא גדל בודד. אפילו עצוב.
בהתבגרו אימץ לעצמו בן בציון את השם איתמר, גאה היה בילדותו המיוחדת והמחדשת. גאה היה בארץ דוברת העברית, גם בזכותו, כך הרגיש בתחילה - בזכות ילדותו הקשה והסגפנית, את אביו העריץ, גם את אמו, שמתה בילדותו.
זכה גם לאהבה עצומה, גם היא לא באה לו בקלות (כמו רוב חייו) - את לאה אבושדיד הנערה הספרדייה אהב אהבה עצומה ןמעריצה ומייסרת אך בגלל התנגדות משפחתה, נמנע מימוש האהבה, אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

אך, סוף טוב, במישור הזה - בהמשך נישאו השניים וחיו באהבה גדולה.

בבגרותו – הרהר רבות איתמר, עיתונאי ועסקן ציוני שמצוקה כלכלית קשה אליה נקלע מובילה אותו, את הילד הציוני, העברי הראשון, להגר לניו יורק - האם מילא את שליחות אביו כראוי, כילד העברי הראשון, בחידוש השפה והטמעתה. והרי ארץ-ישראל רחוקה והשפה העברית – גם. וחש כי איכזב.
בהערצתו את אביו ואת מפעל חייו ובתחושת ההחמצה העצמית – תהה, האם ראוי היה לכינוי הילד העברי הראשון, האם המשיך או מילא אחר ציווי אביו בהטמעת השפה העברית. או שמא אכזב – את אביו גם את אמו שכה סבלה בילדותו, ואת עצמו.
הספר מלווה את חייו של איתמר עד ליולי 1942ו אז נפטר, בגיל 61 (התקף לב), בניו יורק - אליה היגר, שם חי, ושם סיים חייו בתחושת החמצה.
אביו נולד להמציא, לחדש עד טירוף ולהתייסר. איתמר – נולד לבית מיוחד מאוד וקשה מאוד, לא קלים היו חייו. מיוחדים ומרתקים בדרכם היו.
שיעור קטן בהיסטוריה, בציונות, בתולדות המדינה והשפה – זו התנ"כית שידעה ימים יפים של חידוש והעשרה ופריחה והתחושה בשנים האחרונות שהיא מידלדלת והופכת רזה וכחושה. ומה אליעזר בן יהודה היה אומר על תהליך ההידלדלות – לשפת אינסטנט אינטרנטית ?

ולסיום, משהו נוסף מאהבתו של איתמר בן אב"י
https://www.youtube.com/watch?v=UxYwS6zuxV4