מבצע ואלקירי
תאריך היעד שנקבע: 20 ביולי 1944
המטרה: התנקשות בא' היטלר ועצירת שילטון הטירוף. פירוק האס אס מנשקו ועצירת תהליך הטירוף - ההשמדה, מעשי הזוועות והקטל, הליך הכיבוש והרס המדינות והאוכלוסיות - בראשותו. תפיסת השלטון על גרמניה ועצירת השלטון הנאצי - שחרור וייצוב מה שעוד נותר ממדינת האימה.
היוזמה וביצוע המשימה ע"י שלושה מורדים-מתקוממים אשר הם לא פחות מקצינים בכירים בוורמאכט: הגנרל-האוברסט שנק פון שטאופנבר, מפקד כוחות היבשה של הוורמאכט הגנרל פרידריך אולבריכט והגנרל פון טרסקו. לאחר הכנות רבות יצא מבצע העשרים ביולי לדרך ביולי 1944, אך נכשל.
סיפור הפרשה ההיסטורית - בה הייאוש ותובנת הנורא שהובילו להתלכדות ולמרד הקצינים, שרטוט ובישול המבצע, וסופו הכושל - בספר התיעודי המרתק, החשוב והמומלץ הזה של דני אורבך.

יו נסבו במיטבו - בספר המשך ל"איש השלג" - שומר על הרמה, על הסגנון, על הפורמט, עם טוויסטים מסויימים.
"מצולק בנפשו וחבול בגופו" - פורש וחוזר הולה כנגד רצונו ומעולל סיומת מגניבה++ ל"איש השלג". - .
סיפור חכם. גם רגיש גם כואב גם מפותל ועקלקל ומסוכן ושנון - אין בו רגעי הפוגה מתחילתו עד סופו המבריק - אולי הטוב בסדרה! (כשכבודם של 'אדום החזה' ו'נמסיס' לחלוטין במקומם נשאר כמעולים, אך אפשר עתה גם לקבוע - הם בוסריים בדרך).

כשסיפור מתח (בעל פוטנציאל טוב) פוגש פנטזיה - משהו משתבש.
לבטח כאן.
מדובר במותחן שהתחיל טוב, ארבע דמויות מובילות מסובכות גם מסתבכות, כשאת הסיפור כולו מביאות שתיים מן הדמויות בדרך של יומנים משתלבים.
הסיפור מחזיק טוב נמתח ומתפתל עד שנכנסים רמזי ונגיעות פנטזיה.
בשלוש הרבעים הראשונים - הרמזים והנגיעות - משתלבים כך או אחרת ונסבלים.
ברבע האחרון - הפנטזיה משתלטת על הסיפור ועל הדרך לפתרון (זה מצדו מפתיע ומבריק יש לומר אך חסר כל היגיון!
ללא כל ספק ניתן היה לייצר פתרון ריאלי ואיכותי ומתעכל טוב יותר (במידת הריאלייה וההיגיון המ השכיחים בסיפורי המתח).
בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת.
פוטנציאל מפוספס.

להערכתי, המותחן האחרון של צ'יילד הוא גם הטוב בספריו!
הוא מחזיק פרשה מסועפת לפתרון משנת 1996 והסיפור מרגיש אקטואלי מתמיד,
נתון שמוביל למחשבה שמא הסופר הושפע בעת כתיבת ספרו האחרון הזה דווקא מתרחישי השנים הספורות האחרונות
והלביש חלקי נתונים על מותחן שמתרחש בשנת 1996.
בשורה התחתונה - טוב מאוד - כבר ציינתי.

מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד, נגיד שאתם - ימאי ספינת הצי האמריקני בימי מלחה"ע השנייה, יוצאים למשימה וספינתכם נפגעת ושוקעת למצולות אך רגע לפני כן, ניצלתם ווהגעתם לאי בודד. או יותר טוב - נגיד אתם איש צוות אוויר, טייס, מפציץ בחיל האוויר האמריקני. מלחה"ע השנייה - 1943 ארה"ב מצטרפת ללחימה (מאוחר מדיי) אתם על משימות הפצצה, מטוסכם הופל. אך אתם ניצלתם, צנחתם, סירת גומי קטנה והגעתם לאי בודד.. התשברו? אולי לא אם תקחו את "בלתי שביר" - אז, רגע לפני היציאה לשייט, ההזנקה לאויר - שימו אותו על כסא המפלט.
נגיד אתם אצן מקצועי.. אז מה תקחו? - טוב, הבנתם. קיראו אותו היכן שתחפצו - גם בטיסה אזרחית רגילה, הולך.

סיפורו המותח של לואי, בחור אמריקני ממוצא איטלקי - נער-פרא-אדם בעברו, שידע לתעל את האנרגיות בהמשך חייו אל העולם התחרותי-ספורטיבי ואתגרי כאצן אולימפי.
לואי - בחייו הצבאיים - טייס. איש צוות מפציצי אוויר, בחיל האוויר האמריקני. בחיי ה"אזרחות" אצן תחרותי, אתגרי, בדרך לכיבוש פסגה אחרי פסגה. 1943 וארה"ב מצטרפת ללחימה. שורת הפצצות. חיי הריצה התחרותית של לואי נקטעים, לטובת משימות הפצצה. לא יודע מה הוא לקח לו כציוד לאי בודד אך מטוסו נפגע מעל האוקיינוס. לואי ונווטו נוטשים את המטוס, צונחים לים, מטלטלים אל ימים של השרדות לא אנושית, לאי הבודד - לשלווה על אי בודד לא הגיעו. האם טייס מפציץ שיוצא למשימות, בעצם היותו בחור תחרותי מאוד שעוסק ב"אזרחות" בריצה תחרותית ספורטיבית ומביא עצמו ביומיום לקצוות מנטליים ופיזיים - האם כל אלו יכינו אותו למשימת השרדות אמתית. על חייו בתנאים קשים, מאתגרים ומפתיעים - האם יישבר או שמא יתגבר - על אי בודד, או בהתמודדות מול תנאים בלתי אנושיים על סירה מיטלטלת ובשבי.

סיפור השרדות מרתק ומותח, התמודדות באיתני הטבע בצורתם האכזרית, גם מול בני אנוש בצורתם האכזרית. בעל פוטנציאל רב.
מעורר ציפייה. א-ב-ל יש בו מן האכזבה, אמריקאי-קיטשי, כמו נכתב במטרה להפוך לתסריט...
כן, הוא טוב. הוא מומלץ. א-ב-ל למעשה עם סיפור כזה - אפשר הו כל כך הרבה יותר. וכל כך הרבה יותר עצמה ופחות קישטיות.
יכול לסחוף גם את הנערים שבחבורה לשעות של מתח והרפקאות כתובות, בימים החמים של חופשה.

פיגוע ההתאבדות מתוכנן להתרחש בלב תל אביב. בלבה של עצרת למען השלום. המטרה - שהיד או שניים וכמה שיותר הרוגים לציונים.
בטן רכה.
בתוך מדינה מסוכסכת-מפולגת-עודה מחפשת עצמה.

ארגון טרור איסלמי. חברון-חלחול-מערה נסתרת בהרים.

הגורם האנושי מכאן והגורם האנושי מכאן.
מניעים לכאן ומניעים לכאן.
משתפים פעולה עם הוצאת הפיגוע לפועל. משתפים פעולה לסיכולו. המניעים האישיים והגורם האנושי במשחק הראשי.
אלה מול אלה מול אלה. את כולם מניע הגורם האנושי שבא מהבטן.

את עמוס מפעיל השב"כ המנוסה, המוכשר והכריזמטי שמושך בחוטי הסיכול.
את 'חליל הקסם' (מאותו הכפר) - שמסוכסך עם החיים וגוייס לשת"פ על ידי עמוס ומופעל על ידו, אולי גם כסוג של נקמה.
מופעלים נוספים שאותרו ונשלפו מתוך המניעים האישיים שלהם.
את ג'מיל (מאותו הכפר) המוכשר והאכזרי, הכריזמטי - שמסוכסך עם החיים ושמושך בחוטי הוצאת הפיגוע לפועל - החזון: שהיד.
את עדנאן - שמסוכסך עם החיים, פגוע וכועס - והצטרף אל ג'מיל במשימה במקרה שלו: נקמה.
ולא נפקד מקומן של הנשים המוסיפות מניעים. חן וחסד (על סוגיו), קולות וצבעים ואין רחמים.

שב"כ אחד שלוקח את המכלול, בניצוחו של עמוס, הזמן רץ - הפיגוע מתגלגל - משחק את המשחק בעבודת שתי וערב סביב השעון - הכול במלאכת מחשבת נקייה יותר או פחות, באמצעות שימוש במכלול הנתונים והגורם האנושי והשימוש בו - מרכיב מערך מודיעין. מידע זורם. פועל בפעילות דינמית ומתוחכמת -המטרה סיכול.

נשמע לכם בדיוני? תחשבו שוב.
פני השטח רוחשים - יום ולילה - המון ניסיונות הרבה סיכולים.
יש צלחות לאלה לעתים גם הצלחות לאלה.
משחק מלאכת מחשבת לפגיעה בבטן הרכה של אלה, גם של אלה, גם של אלה.

סיפור דינמי מאוד. מרתק. סיפור מתח טוב - לאלה שמכירים את העולם המסופר.
יכול לעשות קצת סדר אולי אף לטלטל - אצל אלה שלא מכירים את העולם המתואר - ובטוחים שיום בו מהדורות החדשות עוסקות בכלכלה ומשבר "בזק" ומחאת הנכים וחדשות חוץ - הוא יום שקט ולך תשבית הרוגע ותסביר להם שאין חיה כזו יום שקט (אז, דני בר, יפה באת להסביר להם שאין דבר כזה יום שקט, לא כאן. אולי שם כשמהדורות החדשות מתמקדות במזג האוויר [בעצם גם שם כבר לא]

ואי אפשר בלי הערה נוספת לפני סיום: למרות שמדובר בסיפור מתח-דרמה עלילתי חסרה הייתה לי אמירה אודות שתוף הפעולה של הארגון עם יחידות צה"ל אלו ואחרות בדרך, והתרומה שלהן בהשלמת המשימות.

להלן משימה:
שלב א: כתבו דו"ח קריאה על ספר שקראתם. שלבו בדו"ח סיפור קצר משלכם או לחילופין כתבו סיפור. סיפור שלכם אמיתי או בדוי – שלכם. אל תקפסטו מויקיפדיה, לא מדבורה עומר או גלילה רון-פדר או מאיר שלו.
תחשבו, תכננו סגננו, מה קודם מה אח"כ - תתבטאו בכתב. הפתעה: הגישו אותו בכתב יד, לא מוקלד. כן, עם כתבי היד המוזרים שלכם – אל תדאגו, אני אתמודד (פתאום אתם דואגים לי?) - בעיה שלי.
תכתבו, תתבטאו, חפשו את המילים, בנו את הסגנון. יש כמה כללים: בלי אימוג'ים גם לא כקישוט (בלי ציורי פרחים, בנות – יודע שאתן מחכות להזדמנות לתת לי פרח, ובכל זאת. כן, גם לא לבבות!). בלי סלנג. בלי שפת אינטרנט ובלי קיצורים? סבבה? 1, 2, 3, לעבודה..
היי, מה זה המבטים, רוצים דוגמא? גשו לספרייה תמצאו שם את "ילדים מספרים על עצמם" זוהי סדרה של חמישה ספרים, בחרו אחד. תקראו. תתרשמו. יודעים מה, גם אם אין לכם צורך בדוגמא, גשו לספרים "ילדים מספרים את עצמם", שם בתוך חמשת הספרים תמצאו הפתעה טובה – תחדרו אל עולם הילד והנער החרדי ותלמדו שבסופו של יום רב הדומה על השונה, ככה בפנים – מחשבות, חששות ופחדים, אבא, אמא, אחים, חברים, תשוקות, מאוויים. כן, הבגדים שונים, אולי גם מה שמעסיק, גם סגנון הדיבור ודרך הבילוי והביטוי ואולי כל החיים החברתיים, אבל ההצצה אל חייהם התמודדויות וקשיים, דילמות, מצבים פשוטים ומורכבים, סוגיות בחינוך – יהיה מסע מרתק. מבטיח. קראו עם צורך או בלי צורך ברעיונות למשימה שלעיל. ואגב, "ילדים מספרים על עצמם" יעניין ללא ספק גם את הקורא המבוגר בין אם קרוב הוא לעולם הילד והנוער בין אם לאו.
את הסיפורים בספר לא כתבו ילדים או נוער. הם נכתבו ע"י המחבר (הסופר) איש חינוך הקרוב לעולמם של אלה. והוא כותב את הילדים והנוער – מרתק ואמיתי. כן, יודעים מה? חשוב גם להורים.
מסע אנתרופולוגי? אם תרצו, לחלק מאיתנו, גם זה.

שלב ב במשימה: את הסיפור שתכתבו תראו להוריכם. זהו חלק חובה במשימה. דברו איתם עליו. על הסיפור שכתבתם הבדוי או האמיתי – דברו עליכם. על מה אתם מרגישים, מה עובר עליכם – עם ההורים. ואם אלה שהביאו אתכם לעולם תקועים מול המסכים, ואתם לא מצליחים לנתק אותם – תכריחו אותם! להביט בכם. להקשיב לכם – סיגרו להם את המסכים!! להורים. שיראו אתכם! וכל כך למה?
וואיי מה קרה לו, מה עכשיו המשימה הזאת, מאיפה צצה – לומדים כעת לבגרויות, ועזוב אותנו באמש'ך יא נודניק.. מאיפה באת עלינו עכשיו? אז ככה.. גם, בגלל זה..: ושיקראו גם ההורים:

עברו כשבועיים מימי החג שבו חלקכם (חלקכם!) לא יודעים לבלות בחברה בלי לדפוק קודם את הראש עם אלכוהול שיפתח ביניכם איזו פתיחות, וזה למה? כי אתם (חלקכם!) שקועים עמוק במסכים שלכם – ברשתות החברתיות, שם אתם כוכבים, אבל מה? אין לכם מושג איך לבלות זמן חופשי עם חברים. למה הדברים עלולים להוביל? שמעתם את סיפור הטביעה בכנרת? אז, זה אינו אלא סיפור המסגרת. שימו לה בימים האלה שאתם מתכננים את מסיבות הסיום של בווילות עם הבריכות והאלכוהול ולא יודעים לא לשתות גם לא כדי להיפתח בחברה.
הרי מי שעוסק יומיום בחינוך, כולל הורי הנוער בשנים האחרונות, לא באמת הופתע מהסיפורים הדוגמתיים שם בחג בחופי הכנרת. אולי לא היינו בחופים ולא ראינו בעיניים, אבל, אנחנו יודעים, יודעים בדיוק מה קורה שם. אנחנו יודעים מה קורה במסיבות ובמועדונים. מה קורה באיה נאפה ובקוס בחופש שבין שביעית לשמינית. הרי כתבת תחקיר מעמיקה לא תשנה את מה שאנחנו רואים בעיניים האדומות שלהם – תסתכלו להם בעיניים, צאו מהמסכים שלכם, ההורים.
ברור, ברור לא אצל כולם. לא אצל רובם. אבל זה כבר מזמן אצל חלקם דפוס וסמל סטטוס העיניים האדומות, הבירכיים הרועדות, המתח, ההסתגרות, השקט.
אז בינתיים כשהם עובדים נתרכז בנו, המבוגרים, הדוגמה שלפיה בני הנוער האלה גדלים: תשאלו תלמידי תיכון מי הם הדמויות שהכי משפיעות עליהם בקבלת ההחלטות, בתובנות, בהתנהגות - אלו ההורים. גם אנשי החינוך. בעיקר ההורים!
אז אמנם אני איש חינוך ומאמין גדול בערכי החינוך. אבל בסופו של דבר, אני יודע דבר אחד: יש לי אחריות מלאה על שלושת ילדיי הפרטיים - הם הילדים שלי, האחריות שלי ואני יודע שכדי למנוע את העיניים האדומות והמחזות הדוגמתיים מסוג זה שראינו בכנרת – הא"ב שלי - לשים להם גבולות, לראות אותם ולהקשיב להם ולשים להם גבולות.
נכון, הצבת גבולות לא מצטייר סקסי בעיני החברים. אבל זה מתחבר נכון לחשיבה ש'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו' אז אני מאמין בהם וזוכר שכל מה שילד צריך גם מבוגר אחד שיגביל אותו. מבוגר אחד שיגיד לו מה כן מה לא ועד כאן. מבוגר שילמד אותו להבחין בין טוב לרע ולבחור את הטוב. וכן, כל ילד צריך שיאהבו אותו בעיניים ולא דרך המסכים.
הורים ומחנכים.

פרק אחד (ידוע ומוכר) בהיסטוריה הארצישראלית - בגרסה מעניינת. במהדורה מוערת. ספר עיון.

פרקי חייו [פרקים אוטוביוגרפיים שמובאים במהדורה מוערת - בהירה ונהדרת] של בן ציון (איתמר) בן-יהודה (בן אב"י)
סיפור ציוני, די קיצוני – חייו של הילד (דובר העברית) העברי (בהגדרה ובפועל ובסבל רב) הראשון, הוא נולד ביולי 1982 בירושלים.
בנם של אביו אליעזר בן יהודה (האיש שהיה לאגדה), מחיה השפה העברית ומטורף לעניין, שאת חייו הקדיש לשפה, חידושה והטמעתה בקרב יושבי ארץ-ישראל. לוקה היה במסירות ודבקות כה קיצונית לענייין השפה - לחידושה, להנחלתה, וראשית משימה הטמעתה בבנו (וכן בדבורה, רעייתו), עת החליט כי יהיו הם דוברי השפה הראשונים.
בין הפרקים סיפורי ילדותו המבודדת של איתמר (בן ציון) מחמת החרדה לחשיפה ללשונות מדוברות בסביבה. ה'טירוף' של אביו. וקשיי ההתמודדות עד דיכאון של אמו שחרדה מצדה שבנה מאחר מאוד לדבר. שהוא גדל בודד. אפילו עצוב.
בהתבגרו אימץ לעצמו בן בציון את השם איתמר, גאה היה בילדותו המיוחדת והמחדשת. גאה היה בארץ דוברת העברית, גם בזכותו, כך הרגיש בתחילה - בזכות ילדותו הקשה והסגפנית, את אביו העריץ, גם את אמו, שמתה בילדותו.
זכה גם לאהבה עצומה, גם היא לא באה לו בקלות (כמו רוב חייו) - את לאה אבושדיד הנערה הספרדייה אהב אהבה עצומה ןמעריצה ומייסרת אך בגלל התנגדות משפחתה, נמנע מימוש האהבה, אחרי שלוש שנות חיזור עקר לא יכול היה איתמר לשאת עוד את ייסורי אהבתו המתסכלת. בשנת 1910 הוא כתב שיר התאבדות בשם "אקדחי", ובו בין היתר המילים:

מֵאָז אֲהַבְתִּיהָ וְלִבִּי כָּאוּב,
לֹא יָזוּז הָאֶקְדָּח מִמּוּלִי,
בֵּין סִפְרֵי רוּחִי,
עַל שֻׁלְחָנִי הָאָהוּב,
נוֹשֵׁם הוּא הַמָּוֶת כְּבָר לִי.
כִּי נִמְאַס לִי הַכֹּל – אֲפִלּוּ יָפָתִי,
אֲשֶׁר בָּחֲרָה כָּךְ לִחְיוֹת בִּלְעָדַי,
חכִּי נָא עוֹד רֶגַע אוֹי אַתְּ יָפָתִי,
עוֹד רֶגַע רַק וְתִבְכִּי לִבְלִי דַּי.

אך, סוף טוב, במישור הזה - בהמשך נישאו השניים וחיו באהבה גדולה.

בבגרותו – הרהר רבות איתמר, עיתונאי ועסקן ציוני שמצוקה כלכלית קשה אליה נקלע מובילה אותו, את הילד הציוני, העברי הראשון, להגר לניו יורק - האם מילא את שליחות אביו כראוי, כילד העברי הראשון, בחידוש השפה והטמעתה. והרי ארץ-ישראל רחוקה והשפה העברית – גם. וחש כי איכזב.
בהערצתו את אביו ואת מפעל חייו ובתחושת ההחמצה העצמית – תהה, האם ראוי היה לכינוי הילד העברי הראשון, האם המשיך או מילא אחר ציווי אביו בהטמעת השפה העברית. או שמא אכזב – את אביו גם את אמו שכה סבלה בילדותו, ואת עצמו.
הספר מלווה את חייו של איתמר עד ליולי 1942ו אז נפטר, בגיל 61 (התקף לב), בניו יורק - אליה היגר, שם חי, ושם סיים חייו בתחושת החמצה.
אביו נולד להמציא, לחדש עד טירוף ולהתייסר. איתמר – נולד לבית מיוחד מאוד וקשה מאוד, לא קלים היו חייו. מיוחדים ומרתקים בדרכם היו.
שיעור קטן בהיסטוריה, בציונות, בתולדות המדינה והשפה – זו התנ"כית שידעה ימים יפים של חידוש והעשרה ופריחה והתחושה בשנים האחרונות שהיא מידלדלת והופכת רזה וכחושה. ומה אליעזר בן יהודה היה אומר על תהליך ההידלדלות – לשפת אינסטנט אינטרנטית ?

ולסיום, משהו נוסף מאהבתו של איתמר בן אב"י
https://www.youtube.com/watch?v=UxYwS6zuxV4

בניגוד לסיפורי המתח-ריגול-פעילות מבצעית עליה חתום ארגון זה או אחר (עפ"י פרסומים זרים, כמובן) כשלרוב מוארים בזרקור ומתוארים פרשת המבצע דרך תיאור הכנה-פעילות-סיכום. תרגיל זה או אחר לפני-תוך כדי-אחרי. מסקנות וסיכומים ותוצאות, וברקע מובאים תיאורי האינטראקציות בין חברי הצוות והארגון, וכל מה שביניהם – כאן, הפעם, מישקה בן דוד לוקח לכיוון מעט אחר - לצד תיאור הפעילויות המבצעיות שמובאות אך מודגשות פחות, מאיר הזרקור בדגש משמעותי אל תוך חייו של יוגב בן ארי, איש המוסד, לוחם במחלקה המבצעית שאף עובר בהדרגה למוביל ב"כידון", אל תוך חייו קרי אל הדילמות האישיות איתן הוא מתמודד – ואל התהליך האישי שהוא עובר מאז הצטרף למוסד, דרך כל הדרך ל"כידון". תהליך שמשנה אותו. את אישיותו. תהליך שמבצע טוויסט בחייו עם הבחירה בעבודה, בביצוע, במחיר ויתור על האהבה הגדולה שהייתה שלו מנעוריו לאורך כל הדרך עד שיבחר לוותר על האושר ועליה תמורת הריגוש והאדרנלין המבצעי ועוד בהמשך מלווה אותו הסיפור אל הפניות החדות הנוספות שיבחר לבצע כשחייו האישיים ימשיכו להשפיע על תפקודו המבצעי ועל החלטותיו, הכול עד שיבחר להפנות עורף לעברו ויצא למלחמה נואשת על הסיכוי האחרון שלו לאושר.
סיפור טוב עם סוף מפתיע. הפעם בן דוד הביא הרבה יותר מותחן פסיכולוגי שחודר אל תוך חייו ומורכבות חייו האישיים של יוגב, איש המוסד המבצעי, אל השינויים שמלווים את אישיותו עוד מהיותו חייל בלבנון ואיש רגיש ומרגיש ועד הגיעו עמוק ומוערך אל תוך השירות המבצעי במוסד. השינויים המשמעותיים שהתחוללו באישיותו בדרך כאלה שיצרו פניות מפתיעות בהחלטותיו ובדרכו ועמעום רגישויותיו.
יותר מכל סיפור ריאלי.