ביקורת ספרותית על ילדים מספרים על עצמם מאת חיים ולדר
ספר טוב

---

להלן משימה:
שלב א: כתבו דו"ח קריאה על ספר שקראתם. שלבו בדו"ח סיפור קצר משלכם או לחילופין כתבו סיפור. סיפור שלכם אמיתי או בדוי – שלכם. אל תקפסטו מויקיפדיה, לא מדבורה עומר או גלילה רון-פדר או מאיר שלו.
תחשבו, תכננו סגננו, מה קודם מה אח"כ - תתבטאו בכתב. הפתעה: הגישו אותו בכתב יד, לא מוקלד. כן, עם כתבי היד המוזרים שלכם – אל תדאגו, אני אתמודד (פתאום אתם דואגים לי?) - בעיה שלי.
תכתבו, תתבטאו, חפשו את המילים, בנו את הסגנון. יש כמה כללים: בלי אימוג'ים גם לא כקישוט (בלי ציורי פרחים, בנות – יודע שאתן מחכות להזדמנות לתת לי פרח, ובכל זאת. כן, גם לא לבבות!). בלי סלנג. בלי שפת אינטרנט ובלי קיצורים? סבבה? 1, 2, 3, לעבודה..
היי, מה זה המבטים, רוצים דוגמא? גשו לספרייה תמצאו שם את "ילדים מספרים על עצמם" זוהי סדרה של חמישה ספרים, בחרו אחד. תקראו. תתרשמו. יודעים מה, גם אם אין לכם צורך בדוגמא, גשו לספרים "ילדים מספרים את עצמם", שם בתוך חמשת הספרים תמצאו הפתעה טובה – תחדרו אל עולם הילד והנער החרדי ותלמדו שבסופו של יום רב הדומה על השונה, ככה בפנים – מחשבות, חששות ופחדים, אבא, אמא, אחים, חברים, תשוקות, מאוויים. כן, הבגדים שונים, אולי גם מה שמעסיק, גם סגנון הדיבור ודרך הבילוי והביטוי ואולי כל החיים החברתיים, אבל ההצצה אל חייהם התמודדויות וקשיים, דילמות, מצבים פשוטים ומורכבים, סוגיות בחינוך – יהיה מסע מרתק. מבטיח. קראו עם צורך או בלי צורך ברעיונות למשימה שלעיל. ואגב, "ילדים מספרים על עצמם" יעניין ללא ספק גם את הקורא המבוגר בין אם קרוב הוא לעולם הילד והנוער בין אם לאו.
את הסיפורים בספר לא כתבו ילדים או נוער. הם נכתבו ע"י המחבר (הסופר) איש חינוך הקרוב לעולמם של אלה. והוא כותב את הילדים והנוער – מרתק ואמיתי. כן, יודעים מה? חשוב גם להורים.
מסע אנתרופולוגי? אם תרצו, לחלק מאיתנו, גם זה.

שלב ב במשימה: את הסיפור שתכתבו תראו להוריכם. זהו חלק חובה במשימה. דברו איתם עליו. על הסיפור שכתבתם הבדוי או האמיתי – דברו עליכם. על מה אתם מרגישים, מה עובר עליכם – עם ההורים. ואם אלה שהביאו אתכם לעולם תקועים מול המסכים, ואתם לא מצליחים לנתק אותם – תכריחו אותם! להביט בכם. להקשיב לכם – סיגרו להם את המסכים!! להורים. שיראו אתכם! וכל כך למה?
וואיי מה קרה לו, מה עכשיו המשימה הזאת, מאיפה צצה – לומדים כעת לבגרויות, ועזוב אותנו באמש'ך יא נודניק.. מאיפה באת עלינו עכשיו? אז ככה.. גם, בגלל זה..: ושיקראו גם ההורים:

עברו כשבועיים מימי החג שבו חלקכם (חלקכם!) לא יודעים לבלות בחברה בלי לדפוק קודם את הראש עם אלכוהול שיפתח ביניכם איזו פתיחות, וזה למה? כי אתם (חלקכם!) שקועים עמוק במסכים שלכם – ברשתות החברתיות, שם אתם כוכבים, אבל מה? אין לכם מושג איך לבלות זמן חופשי עם חברים. למה הדברים עלולים להוביל? שמעתם את סיפור הטביעה בכנרת? אז, זה אינו אלא סיפור המסגרת. שימו לה בימים האלה שאתם מתכננים את מסיבות הסיום של בווילות עם הבריכות והאלכוהול ולא יודעים לא לשתות גם לא כדי להיפתח בחברה.
הרי מי שעוסק יומיום בחינוך, כולל הורי הנוער בשנים האחרונות, לא באמת הופתע מהסיפורים הדוגמתיים שם בחג בחופי הכנרת. אולי לא היינו בחופים ולא ראינו בעיניים, אבל, אנחנו יודעים, יודעים בדיוק מה קורה שם. אנחנו יודעים מה קורה במסיבות ובמועדונים. מה קורה באיה נאפה ובקוס בחופש שבין שביעית לשמינית. הרי כתבת תחקיר מעמיקה לא תשנה את מה שאנחנו רואים בעיניים האדומות שלהם – תסתכלו להם בעיניים, צאו מהמסכים שלכם, ההורים.
ברור, ברור לא אצל כולם. לא אצל רובם. אבל זה כבר מזמן אצל חלקם דפוס וסמל סטטוס העיניים האדומות, הבירכיים הרועדות, המתח, ההסתגרות, השקט.
אז בינתיים כשהם עובדים נתרכז בנו, המבוגרים, הדוגמה שלפיה בני הנוער האלה גדלים: תשאלו תלמידי תיכון מי הם הדמויות שהכי משפיעות עליהם בקבלת ההחלטות, בתובנות, בהתנהגות - אלו ההורים. גם אנשי החינוך. בעיקר ההורים!
אז אמנם אני איש חינוך ומאמין גדול בערכי החינוך. אבל בסופו של דבר, אני יודע דבר אחד: יש לי אחריות מלאה על שלושת ילדיי הפרטיים - הם הילדים שלי, האחריות שלי ואני יודע שכדי למנוע את העיניים האדומות והמחזות הדוגמתיים מסוג זה שראינו בכנרת – הא"ב שלי - לשים להם גבולות, לראות אותם ולהקשיב להם ולשים להם גבולות.
נכון, הצבת גבולות לא מצטייר סקסי בעיני החברים. אבל זה מתחבר נכון לחשיבה ש'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו' אז אני מאמין בהם וזוכר שכל מה שילד צריך גם מבוגר אחד שיגביל אותו. מבוגר אחד שיגיד לו מה כן מה לא ועד כאן. מבוגר שילמד אותו להבחין בין טוב לרע ולבחור את הטוב. וכן, כל ילד צריך שיאהבו אותו בעיניים ולא דרך המסכים.
הורים ומחנכים.

» ביקורות נוספות של
» ביקורות נוספות על ילדים מספרים על עצמם