ביקורת ספרותית על מחברות הפרידה מאת הלונידה סטודארט
ספר טוב

---

יש סקירות שלידתן קלה לי ויוצאות ממני בפרץ קולח מיד בתום הקריאה. ישנן כאלה שנשארות כמוסות בלבי ובמחשבותיי ואינני מצליחה להביאן לעולם, ואילו אחרות - נידרש להן הריון של שבוע נוסף או יותר עד שיבשילו ויהיו מוכנות להגיח מתוכי.
הסקירה הזאת נמנית על הסוג האחרון.

הספר "מחברות הפרידה" הביא אותי לשוב להרהר במה שאיני נותנת מספיק את דעתי עליו. להרהר במה שאני יודעת אך מקבלת כמובן מאליו – ולא הוא!
כאישה - אני בת מזל שנולדתי במקום, בתקופה וגם במשפחה הנכונים. נולדתי בדיוק במחצית המאה ה-20 והתבגרתי לתוך סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70. אני מרגישה כבת דור ראשון לגאולה נשית, גם אם עוד יש דרך לעשות.

אני עדיין זוכרת שבילדותי רוב האימהות היו ספונות בבתיהן, עול הטיפול בבית, בבעל ובילדים כולו עליהן ובכך התמצתה הוויתן. מעטות היו הנשים העובדות מחוץ לבית. רובן הגיעו משכבות המצוקה ועסקו בעבודות פשוטות. המשכילות יותר היו גננות, מורות ואחיות. התלות בבעל המפרנס היתה כמעט מוחלטת. אבות מחתלים תינוקות או אבות מבשלים לא נמצאו כמעט. יחסם של צעירים לצעירות הסתכם לא פעם במשפט "תהיי יפה ותשתקי".

בשנת הולדתי – 1949 – פרסמה סימון דה בובואר את סיפרה הפמיניסטי המכונן "המין השני".
בשנות ילדותי ונעורי התחזקה המודעות בצורך בעצמאות האישה וברכישת מקצוע שאינו בהכרח "מקצוע נשי". גברה ההכרה ביכולותיה של האישה בתחומים שמחוץ לביתה , ובזכותה לבטא את כישרונותיה ולמצות אותם.. יחסי נשים וגברים הפכו פחות שמרניים ושבויים במוסכמות העבר, בפרט אחרי המצאת הגלולה ואישורה (1960). פחתה תלות האישה בגבר. גירושין כבר לא היו עלבון וסוף העולם. הם הפכו אט אט עדיפים על חיים זוגיים אומללים.

עלילת הספר "מחברות הפרידה", המתרחשת בברזיל, מעניינת. דרך סיפורן של מספר נשים ממשפחה אחת במשך כמה דורות, עד הרבע השלישי של המאה ה-20, מובא סיפור דיכוי האישה בברזיל וגורלן המר של הנשים שניסו למרוד במוסכמות החברה השמרנית – כנסייתית – פטריארכלית – שוביניסטית.
העולם היה הפוך. כל ההישגים שהיום אנו מודות עליהם נחשבו ל"חטא", והמוסרות שמהם השתחררנו נחשבו ל"מידות הטובות":

"אמא אמרה שבמשפחה שלה עזבו את בית ההורים רק בשביל להתחתן או להיקבר" (עמ' 206).

"הנשים (הנשואות – הערה שלי) בדור שלי לא התמסרו, הן נאנסו, כולן או כמעט כולן".(עמ' 85-6).

"נשאתי אותה לאישה בזכות תומתה ושם משפחתה המכובד. נשים הן כמו סוסים, בוחרים אותן לפי שושלת היוחסין".

"האִם גילתה שזו המשמעות של היותה אישה, היעדר הזכות להתבצר אפילו במצודת גופה" (עמ' 103 – על בחורה שהרופא בא לבדוק אם היא בתולה אחר שנודע על היותה בקשר עם בחור).

"השנה היא 1944, אבל כאילו היינו בימי הביניים. הצדק כלפי הנשים נתון בידי המשפחה. המשפחה עוצרת, שופטת וגוזרת את הדין (עמ' 122 –אחרי שמתגלה שהבת אינה בתולה, היא נשלחת למוסד סגור למשך כל חייה כדי לכפר על חטאה).

"גם לכתוב אסור. תיזהרי" (עמ' 100)

"התשוקה להתבטא הצילה אותה מהטירוף והייאוש וסללה לה מוצא מן הסיוט של חייה. בגלל כל אלה, גם אני כותבת. לולא הצלחתי לבטא מה שאני מרגישה, הייתי מתה" (עמ' 80).


חוזקו של הספר בכתיבה העוצמתית והנוקבת. כתיבה מושחזת עם שובלים של הומור וגרוטסקה. לכך נוסף התרגום המצויין של מרים טבעון.
חולשתו - נטיית-יתר לאבחן ולהבהיר דברים, מבלי להשאיר מרחב מספיק להרהורי הקוראות/ים..
למרות חולשה זו – הספר ראוי לקריאה.

הסופרת הלונידה סטודארט היתה פעילה פמיניסטית בולטת בברזיל, וכתבה גם שני ספרי עיון על מצבן של הנשים במדינה זו.

תודה לה ולכל הנשים שמרדו והניפו את הנס (תרתי משמע) הנשי בארץ וברחבי העולם, לעיתים תוך תשלום מחיר אישי כבד. הן פרצו גם לי את הדרך לחיים טובים ומשמעותיים יותר.

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על מחברות הפרידה