ואנחנו היינו עוד ילדות / מאת גליה הראל דור
הוצאת כנרת זמורה, 2020, 315 עמודים.
בתמצית ובלב הספר מונחת חברות שהתחילה כששלוש נשים היו פעם ילדות. בשלב מסויים שתי חברות המשיכו הלאה, ואילו אחת נותרה מחוץ לחברות. אחת מהן, אלונה, נוסעת לפגישות עסקים בלונדון ולא חוזרת. בעלה, רמי, מזעיק את חברתה אוסי וזו מתקשרת אחרי 20 שנים לאיילת ומזמינה אותה לצאת איתה למסע חיפוש אחרי הנעדרת, אלונה.
הביקורת שלי על הספר היא לא חד-משמעית.
השפה נכונה וקולחת.התיאורים מעניינים. רמת המתח נשמרת כמעט עד סוף הספר, הנושא: חברות בין נשים, מוכר לכל אחת מאיתנו, ולכל אחת יש מה לומר בנושא.
מה לא טוב?
ובכן, מבחינתי, האמינות. חברות בין 3 ילדות ההופכות לנשים... מתוארת במידה קצת מוגזמת. כאילו החור שנפער כשהחברות פוקעת עם הנתק (ולא חשובה הסיבה) הוא פיצוץ שלא יתמלא. חלל איום ונורא. נו, באמת.חברות – חברות, אבל בכל זאת החיים זורמים, (שונאת את המילה הזאת), ישנם דברים גרועים יותר, אסונות קטנים וגדולים, בעיות , מקרים, מהלכים שונים בכל משפחה ומשפחה, ונפגשים עם עוד חברים וחברות. לא רק מבית הספר, מהצבא, מהעבודה, מהשכנות, מהסופרמרקט, מהנסיעות המשותפות, מהטיולים... ואיפה לא. ונפרדים. וממשיכים הלאה. החלל לא כזה דרמטי. להיפך, כמה פעמים ניסיתי לחדש קשרים עם חברויות ישנות ויצא מזה סוג של מפח נפש. לא מוגזם, אבל מפח נפש קטן.
כלומר, אני מבינה את ההתגייסות של השלישית לחיפושים משותפים אחרי חברת הילדות שלה. גם אני, לו יכולתי מבחינת עבודה / משפחה/ החיים הייתי מצטרפת למסע חיפושים גם אם זו לא היתה חברתי הטובה ביותר מימי הילדות.
אבל, שלא תבינו, הספר בכל זאת נותן הרבה סיפוקים מכיוונים אחרים. המצבים המתוארים כל כך מוכרים וקל לנו להזדהות איתם. הוויכוחים עם הבת שנועלת עצמה בחדר ולא נותנת מדרס לחיים הפרטיים שלה, סוגרת פתח לפני האמא להתערב. היחסים עם בן הזוג, תיאורים של חיי המשפחה, צילומי הסלפי הכמעט אובססיביים שנבחנים רגע לפני ההעלאה לטוויטר, כדי שיראו עד כמה אני יפה ומוצלחת ועושה חיים משוגעים...הצורך להרשים, המדד להצלחה, ועוד ועוד.
ספר נחמד, קולח, ומאד ישראלי.
סיפור המסגרת (החברה שנעלמה והחיפוש אחריה) הוא תירוץ לספר אותנו, לדבר עלינו. ואוי, כמה שאנחנו דומים.
מבחינת העיצוב האמנותי. הספר מסופר מפי כמה קולות (בעיקר שלושת החברות, אבל יש עוד כמה). ובכמה לוחות זמנים שונים. בראש כל פרק שם המספר והתאריך. מה שעוד יפה בעיני שגליה הראל דור, המחברת, הוסיפה (מפיה של אוסי שכותבת יומן) שירים, בחלקם של משוררים מהשורה הראשונה כמו לאה גולדברג, אברהם חלפי, זלדה ועוד. אפילו שם הספר לקוח כציטוט מתוך שיר ידוע "תמונה" של דליה רביקוביץ.תחפשו את השיר. שווה. ותזכרו את הביצוע הנהדר של יהודית רביץ. עוד זכרון ישראלי קולקטיבי. שירים שפשוט בא לך להעתיק אותם למחברת משלך ולהתמש בהם מפעם לפעם. לדפדף.
והנה פיסת חיים כפי שהיא מתבטאת בספר: (עמוד 70).
אני מתעוררת עוד לפני שהשעון המעורר בטלפון שלי מצלצל. הבית חשוך ושקט. אני נזכרת שאמא נסעה וממשיכה להתפנק במיטה. הכי כיף לי כשאמא נוסעת. זה לא שהיא אמא לא טובה. היא דווקא משתדלת, אבל יש לה יותר מדי חוקים מעצבנים, ועם אבוש תמיד אפשר לעשות מה שרוצים. חוץ מזה שהיא תמיד עסוקה בעצמה. במחשב שלה, בעבודה שלה, או במה נאכל או בלאן נלך, אבל אף פעם היא לא באמת מקשיבה. וחוץ מזה כשהיא נוסעת יש לי אבוש אחר. אבוש שמח. מצחיק, אבוש שר. אבוש משתולל, שלא אכפת לו כל הזמן מה אמא תחשוב, או מה אמא תגיד או אם אמא תתעצבן."
וקצת על הסופרת, גליה הראל דור.
ילידת 1990, גדלה ברעננה. נשואה + ילדים. בעלת תוארים בכלכלה ומינהל עסקים וגם בכתיבה (מנשר). בימים אלה מתמודדת עם מחלת הסרטן ומשתפת בבלוג משלה על מהלך חייה ועל המסע בעקבות המחלה .
