ביקורת ספרותית על החיים חלקי 7 מאת הולי גולדברג סלואן

---

שבע הוא מספר שמח.
אנחנו מסוגלים לזכור שבעה פרטים בו זמנית.
בסדרת הארי פוטר יש שבעה ספרים.
בנצרות יש שבעה חטאים קרדינליים.
יש בעולם שבע יבשות ושבעה פלאים.
לי יש שבעה אחים, ויש שבעה מדורי גיהנום (איזה צירוף מקרים!) -
אבל גם שבעה רקיעים ושבע ברכות, שלא לדבר על שבעת המופלאים.
יש בכף היד שבע עצמות קרפליות - שבע? שמונה? שמונה. שיט, ידעתי ששכחתי אחת. לונייט. לונייט.
יש אפילו ערוץ שבע.
בשבע יש לי קורס. עד אז הביקורת הזאת מוכרחה להיכתב.
(אם רק היה לי פה את "השד מהשביעית", בתרגום הישן, קטע הפתיחה הזה היה יכול להיות מושלם.)

ויש שבעה דברים שאתם צריכים לדעת על וילו צ'אנס, הגיבורה של "החיים חלקי שבע":
1. היא מעצבנת.
2. אבל ממש.
3. אוקיי, נכון, אני מסרבת להאמין שיש ילדים יותר מוזרים ממני. אני קנאית. נכון. אבל היא בכל זאת מעצבנת. היא הרבה יותר אספרגרית מדון טילמן! היא סופרת בכפולות של שבע כדי להירגע. היא אומרת לאנשים אקראיים ברחוב שהשומה שלהם חשודה ושילכו לעשות ביופסיה.
4. היא איבדה שני סטים של הורים. אם לאבד הורה אחד זה מזל רע, ולאבד שניים זאת כבר רשלנות, לאבד ארבעה זאת כבר הגזמה פראית.
5. אין לה חברים. לאאא, באמת? אבל למה?
6. המחשבות שלה פשטניות להחריד יחסית למחוננת.
7. היא ממש טובה במשחק אסוציאציות.
זה היה אולי החלק היחיד בספר שממש נהניתי ממנו:
חומר! - אפל.
רעש! - לבן.
שבע! - בום!

*ספוילרים בהמשך השביל*

זה מדהים, באמת. מצד אחד קשה להאמין שהולי גולדברג סלואן עברה את גיל העשרה - הילדותיות, נוסחת-העושר-ואושר, הדרמטיות - ומצד שני, כל בן עשרה יודע שהצרות הגדולות של החיים לא מוכרחות להיות גדולות באמת. אין צורך לחסל את ההורים שלך: אתה יכול להיות אומלל עד עמקי נשמתך בגלל כל כך הרבה דברים.
https://www.youtube.com/watch?v=B1jaY136B_k

וילו צ'אנס עונה על איזה טופס דמוי מיצ"ב ומקבלת מאה. ההנחה האוטומטית של המנהלת: היא כנראה רימתה. לכן היא שולחת אותה ליועץ הבית ספרי העלוב, דל דיוק, שמשחק איתה משחק אסוציאציות.
בואו ננסה את זה!
דל דיוק! - לוזר.

אל דל מגיע גם קואנג הא, נער וייטנאמי, שלא ברור מה בדיוק הוא עושה שם. כלומר, הוא יושב ומצייר, מה שלא ברור הוא, למה.
[צבע העור של גיבורי הסיפור חשוב מאוד. הוא נועד להראות שאנחנו נאורים, פתוחים, נטולי דעות קדומות. הצורך הנואש להוכיח את זה מעיד כנראה על סבא בקו-קלוקס-קלאן. והם גם מהגרים, כי אנחנו נגד טראמפ.]

לקואנג הא יש אחות. קוראים לה מאי. רודנית גמדית.
אני מניחה שאם הייתי יודעת עליה משהו, מלבד מעשים אלטרואיסטיים לא מוסברים, אפילו הייתי מחבבת אותה.
ואז ההורים של וילו נהרגים בתאונת דרכים.
ואז - כמובן! היא עוברת לגור עם מאי וקואנג הא.
אני אחזור על זה שוב, כי אני לא בטוחה שהבנתי:
יתומה מאב ואם, בחסות הרווחה, פשוט אורזת את חפציה ועוברת לגור אצל משפחת מהגרים שגרה בחנייה מקורה: אמא חד הורית ושני מתבגרים, בן ובת.
וליתר ביטחון הם רושמים את כתובתו של יועץ בית הספר, כי בינינו, כולנו שונאים אותו, אז מגיע לו.
והם לא מעלים בדעתם שיום אחד תהיה ביקורת.
וכשיש ביקורת הם פשוט מסלקים את היועץ מדירתו, זורקים שלושה רבעים מתכולתה, רוכשים (בכספו) רהיטים חדשים, ואחר כך, מכוח האינרציה, נשארים שם. והאיש הולך לשכור דירה בהמשך המסדרון.
אתם עוקבים?
יופי.
בשלב מכריע כלשהו בהמשך יסתבר שפאטי, אמא של מאי וקואנג הא, חסכה סכום עצום של כסף - סכום שמאפשר לה לקנות את כל בניין הקומות שבו נמצאת הדירה האומללה של היועץ האומלל.
יש לך כסף לבניין שלם ואת גרה בחנייה מקורה. כן בטח.

ההורים שלה נהרגו בתאונה טרגית. וילו בדיכאון.
היא מפסיקה לספור בכפולות של שבע.
היא מפסיקה לאבחן אנשים ברחוב.
היא כבר לא מבלה את רוב זמנה בגובה עשרה סנטימטרים מפני הקרקע, בודקת נביטת זרעים.
למעשה, מכל הבחינות היא מגיעה לתפקוד כמעט נורמלי.
(אבל כמובן שאנחנו מאוד מודאגים כי הייחודיות שלה כמעט נעלמת! וכבר לא מעניינים אותה סיבוכים משפטיים או שינויי מזג אוויר!)
ואז
יום אחד
פתאום
היא חוזרת לחיים. העולם עדיין יפה והציפורים עדיין מצייצות.
איזה תהליך ארוך ומורכב ומקסים זה היה.

*

שבע סיבות לא לקרוא את "החיים חלקי שבע":
1. הוא אידיוטי.
2. במקלדת
של הסופרת, המקש
של האנטרים
מקולקל.
3. הוא מתיימר להיות פילוסופי, הוא מתיימר להיות מרגש, הוא מתיימר.
4. הוא חלק מסדרה שנקראת "מהעולם האמיתי". יש לי שבעה דברים לומר על זה, אבל אסתפק בשניים:
פחחחחחח.
וגם, הציטוט המופלא הבא:
"אה," אמר דניאל והרים את מבטו מהקלפים שלו. "זו, למשל, תפיסה שתמיד ריתקה אותי: העולם האמיתי. האם שמתם לב שרק אנשים מתת קבוצה מסוימת משתמשים במונח הזה? בעיניי, מובן מאליו שכולנו חיים בעולם האמיתי - כולנו נושמים חמצן אמיתי, אוכלים מזון אמיתי, האדמה מתחת לרגלינו מעניקה תחושה מוצקה לכולנו באותה המידה.
אבל ברור שלאנשים האלה יש הגדרה של מציאות מוגבלת יותר - שנראית לי מסתורית מאוד - וצורך עז וכמעט פתולוגי לצרף אליה את כל האחרים."
5. אין לו פואנטה. על כל פנים, בעין לא מזוינת, אין לו. לעומת זאת יש לו המון נקודות. באמצע. משפטים. גם במקומות שבהם הן אי.נן קשורות בעליל.
6. כתבה אותו תסריטאית, והיא נחושה בדעתה לוודא ששום קורא לא יחמיץ את העובדה הזאת.
7. הוא לא יגרום לכם לצחוק או לבכות או להעריך מחדש שום דבר (מלבד, אולי, את איכות הכתיבה של ג'וג'ו מויס, כי הכל יחסי).

קראתי השבוע שבעה ספרים. הוא היה הגרוע מכולם.
החיים חלקי שבע שווה אפס בריבוע.
החיים של וילו צ'אנס, לא שלי.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על החיים חלקי 7