מדברת לקירות
כמה עצובה וכואבת יכולה להיות הבדידות, עד כמה מפתיעה יכולה להיות האהבה. לאותם מחוזות של בדידות ואהבה הוליכה אותי בננה יושימוטו, דרך סיפור שלכאורה לא מסופר בו הרבה, אבל יש לו מחוות קטנות ועדינות הבונות סיפור קטן ומופלא.
כאב הבדידות של צ'יהירו, ציירת החיה לבדה בטוקיו המנוכרת, הציף אותי בעוצמה, כשהתוודעתי בתחילת הסיפור למסע פרידתה מאימא הגוססת, ולהרהוריה העצובים על ילדותה ובבגרותה.
צ'יהירו, מציירת על קירות חשופים וחיצוניים, כאלה שמכילים את פגעי הזמן, ושתוחלת חייהם מוגבלת, היא חייה כאן ועכשיו, ממוקדת בחוויית היצירה, ולא בהכרח בתוצאה, מלאת ספונטניות, וגם מתכננת מראש, מביטה לסביבה, מחפשת הרמוניה שרק ציור מאפשר לברוא, ודרכו לתקן מציאות עירונית כעורה, ציור שהוא גם תיקון לנפשה העדינה והפגועה. לאחר סיום היצירה היא מרגישה שהיא " רוקדת עם העולם בתיאום נפלא ".
החיים שלה כאמנית מתערבלים לא פעם במציאות חייה, צ'יהירו מביטה בבקרים לקיר הבית ממול, המשתקף לה כריקנות חייה, ולפתע צצה לה בחלון ממול, דמות גבר בודד - נקג'ימה, דוקטורנט לגנטיקה המוצא נחמה בחוקי המדע, ראי ותאום לבדידותה, תמונת צללית המתבהרת והופכת למציאות. החיבור בניהם הוא מגע כואב מהוסס, של אנשים בודדים, עצובים, ופגיעים, המגששים בעדינות, ובונים לאט קשר של אהבה, כמו אגדה עם סיום בלתי אפשרי על שני קווים מקבלים שנפגשים, מפגש העלול להוביל למצב בלתי אפשרי לשניהם.
האם מפגש הנשמות האבודות יוביל לתיקון, או רק להשלמה עם מצב של פחות ייאוש. המסע לאגם, הוא חזרה לשורשי הטראומה, ולסודות ילדותו הלא מפוענחים, של נקג'ימה הזועק בלילה, ונמנע מלהיות בגוף חשוף, אדם נטול מיניות. המסע הוא התחקות אחרי שורשי הפגיעות, בניסיון לרפוי, בכדי לאפשר חיים שיש בהם תקווה ואושר אנושי פשוט.
בנעורי התמימים יצאתי למסע עם ידידה, להתחקות אחרי נופי נעורי, ובאמצעותם לספר על עצמי, דרך שתיקות ויופי הטבע, בכדי לשבור מחיצות של נבוכות. יושימוטו לוקחת אותי למסע דומה, המחליף את הנוף העירוני בטבע מרהיב, של בית בודד על חוף אגם, בו מתגוררים חברי ילדותו של נקג'ימה, ממנו נשקפים נופים המשתנים על פי עתות היממה ותחושות האנשים. האגם הוא כמו הדפס יפני מרהיב, שממימיו מתאבכים אדי מים, משתקפת צלילותם, או עכירותם, וממנו משתברות קרני האור. האם נופי האגם מעניקים שלווה לאילו שמביטים במימיו ?
בננה יושימוטו, הובילה אותי למסע מופלא במחוזות האיטיות, העדינות, והחלום, שאפשרו לי להביט על ניואנסים קטנים בסיפור. גם אם הרגשתי בכמה מניפולציות ספרותיות בדרך, הסכמתי להתמסר. תיאור הנופים בספר הם תפאורה נפלאה לאווירת המסתורין המתכתבת עם הציור היפני שיש בו עדינות, שקיפות, והרמוניה. הסיפור השרה בי תחושת עצב אין סופי, ונחמת אהבה עדינה, שנגעה בנשמתי - אגדה יפנית אורבנית נפלאה.
