ביקורת ספרותית על מי שסוכתו נופלת מאת צבי בן מאיר

---

לאמת יש כוח, וספר הנכתב בכנות ובהכוונה נוגע בלב בדיוק נדיר. כשספר נכתב בשפה אישית ואמיצה – הקורא מתמסר אליו בקלות וברוחב לב.

כל חיי ניסיתי להתחמק משמרנות ומקיבעון, להתרחק ממסגרות נוקשות של אסור ומותר. הדת שלי היא הים, והאלוהים שלי נמצא בשדות ובמרחבים הפתוחים. אין דבר משמעותי יותר מאשר להיות נוכח בעולם. ובכל זאת, יש אנשים שנולדו במרחבי חיים אחרים – כאלה שבהם המסגרות והתפיסות שונות לחלוטין. לך תבעט בזה. זה כמעט בלתי־אפשרי.

בעצם, השוני וההבדל בין האנשים מצוי כאן, קרוב, אולי אפילו בבית השכן.

הסופר צבי בן מאיר גדל במקום ובזמן שבהם החוקים ברורים והמסגרות מצופפות שורות: שומרות על המותר ואוכפות את האסור. ובכתיבה מיוחדת, רגישה ורחבת־מחשבה, הוא הצליח להניח מול הקורא את עולמו, את תבנית גידולו, וכמובן את התהיות שליוו את חייו. תהיות המחייבות פיכחון, השלמה ולעיתים גם פשרה ביחס לזהות שלך. ויש דבר חשוב יותר מהזהות שלך? מי יכול לשקר לעצמו ולמי שהוא?
בספרו המצוין והמרגש הצליח הסופר לנסח בדיוק רב את ההתמודדות שבין בחירה ב”עולם הדרך הישר והמחייב” לבין הכאב, החיבוטים ואי־היכולת להבין מה עושים עם כל זה.
אני אוהב ספרים ישראליים, כי הם שלנו, נוכחים לידנו, קרובים. זו השפה והמקום שלנו, כמו גם האמת – על כל גווניה ומגזריה. ועדיין, למרות הקרבה הגאוגרפית, הפיזית, הנפשית והישראלית – המרחק עצום. עולמות שונים מתקיימים זה לצד זה.
בהחלט ספר נוגע ללב – בטובו וברכותו, אך גם שורף במרחק, בשריריות הלב, בבדידות ובחוסר האונים. מצוין ומעורר מחשבה.

» ביקורות נוספות של דרור
» ביקורות נוספות על מי שסוכתו נופלת