ביקורת ספרותית על איך מתים מאת אמיל זולא
ספר טוב

---

לפני אי אילו חודשים אבא של עוזי נפטר. הלכנו להלוויה. במקום ההתכנסות בבית העלמין פגשנו חברים ומכרים. נורית אמרה שמוטי לא יכול היה להגיע בגלל העבודה וגם בישרה שנולד לה נכד רביעי. מירי סיפרה שהבן התגרש וששמעה שגם הבת של רפי בהליכי גירושין. קובי ואודי שוחחו בענייני עסקים. טוב, כולנו זכרנו לגשת לעוזי ולאחיו, ללחוץ יד ולומר כמה מילות ניחומים. אחרי שהחלפנו איתם שניים-שלושה משפטים התרחקנו וחזרנו לשיחות החולין שלנו. אח פגישה, אח פגישה שכזאת. מה נשמע? מה קורה? אהלן. זה את זה לא ראינו מזמן.

בהליכה אל הקבר נורית אמרה: ראיתם את גיסתו של עוזי? היא עשתה ניתוח מתיחת פנים. רחל השיבה - למה לא? היא יכולה להרשות לעצמה. מדי פעם הסתכלנו על הקברים לצידי הדרך. הנה זה של אמא של ציפי, והנה זה של השכן שלנו בדירה הקודמת.

ליד בור הקבר האנשים הצטופפו ודרכו גם על חלקת הקבר הסמוכה. בזמן שעוזי הספיד את אביו סמרטפון צלצל, והיו גם שלושה גברים שסרו הצידה והתלחששו ביניהם.
בדרך אל מחוץ לבית העלמין מירי אמרה שיש מזל שלאבא של עוזי היו השכל והאמצעים לקנות לפני שנים חלקת קבר, כי היום קוברים בקומות, אבל בעצם הכי טוב זה להיקבר בבית עלמין אזרחי של אחד הקיבוצים. אני אמרתי שזה גם הכי יקר. קובי הוסיף שהוא מקווה שחלוקת הירושה תתבצע מהר וברוח טובה, לא כמו אצל אשתו של עוזי שאחיה גרידי וקמצן וגרר אותם לסכסוך של שנים. לפני שנפרדנו איציק סיפר את הבדיחה (הדי חבוטה) על הפולניה שמצלצלת לחברת הילדות שלה ואומרת לה: שמעתי שבעלך נפטר. קוטעת אותה האלמנה הטרייה: לא הוא נפטר. אני נפטרתי...

בדרך הביתה נזכרתי שאף אחד לא אמר מילה על כך שאבא של עוזי עזר לאילן, חבר שחי עכשיו בחו"ל, כשנקלע לקשיים.

מסתבר שהדברים לא היו שונים בימי אמיל זולה.

בספר חמישה סיפורים קצרצרים. סדר ארבעת הראשונים הוא בהתאם למעמדו הכלכלי-חברתי של המת - מהרוזן העשיר ורב הנכסים עד לילד העני שהוריו חסרי-כל.

בכל הסיפורים החיים והמוות לא נפרדו. המוות משמש לזולא עילה לדבר על החיים ובמיוחד על הכסף ומרכזיותו בקביעת גורלו של האדם. הוא מספר על התאווה לכסף, על בזבזנות וקמצנות, על חיים על חשבון אחרים, על מאבקי ירושה, על השתעבדות לכסף ולעבודה על חשבון חיי המשפחה, ועל הכסף שייקבע לאיזה טקסי אשכבה והלוויה יזכה המת ובאיזה קבר ייקבר. ככל שהוא עשיר יותר, הטקסים יהיו מפוארים יותר ורבי משתתפים, חלקת הקבר תהיה גדולה יותר ובית העלמין מטופח יותר. זולא גם מלגלג על התנהגותם של המלווים בהלוויות של חלק מהמתים.

בסיפור הראשון על הרוזן העשיר מאד נהניתי מן הציניות והאירוניה, אפילו צחקתי. בהמשך הקריאה הבחנתי כי למרות הכתיבה השנונה, מסיפור לסיפור נמחה החיוך מפניי. בסיפור הרביעי הוא פינה מקומו לעצבות גדולה. היה לי קשה להשלים עם גורלו של הילד - כי מה הם חייו ומותו של ילד עני לעומת חייהם ומותם של רוזן או אנשי הבורגנות הגבוהה.

הסיפור החמישי מספר על חייו ומותו של חקלאי בן שבעים. הוא וילדיו "אינם נמנים עם דלת הארץ אך מוטל עליהם לעבוד קשה". בסיפור זה הכסף אינו מתווה את החיים ולכן המוות מוצג כהולם ומכובד וככזה שניתן להשלים איתו. הזקן אהב את האדמה ואליה הוא שב.

"הוא מכיר את האדמה והאדמה מכירה אותו. הם יחיו בשלום יחדיו. לפני שישים שנה בקירוב היא קבעה איתו את הפגישה הזו, ביום שהוא פצע אותה במהלומת המעדר הראשונה שלו. וכך אמורה הייתה אהבתם להסתיים, האדמה אמורה לקחתו ולשמור עליו. ואיזו מנוחה נכונה! הוא ישמע רק את רגליהן הקלילות של הציפורים המדלגות בעשב. איש לא יפסע מעליו. הוא יישאר בביתו במשך שנים בלא שיפריעוהו, כי בקורטיי מתים בקושי שני אנשים בשנה, כך הצעירים יזקינו וימותו בבוא זמנם בלי להפריע לזקנים. זה מוות רגוע ושטוף שמש, שינה ללא סוף בשלוות השדות". (עמ' 91).

להתראות בשמחות.

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על איך מתים