ביקורת ספרותית על איך מתים מאת אמיל זולא
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 5 בנובמבר, 2016
ע"י כרמליטה


לפני אי אילו חודשים אבא של עוזי נפטר. הלכנו להלוויה. במקום ההתכנסות בבית העלמין פגשנו חברים ומכרים. נורית אמרה שמוטי לא יכול היה להגיע בגלל העבודה וגם בישרה שנולד לה נכד רביעי. מירי סיפרה שהבן התגרש וששמעה שגם הבת של רפי בהליכי גירושין. קובי ואודי שוחחו בענייני עסקים. טוב, כולנו זכרנו לגשת לעוזי ולאחיו, ללחוץ יד ולומר כמה מילות ניחומים. אחרי שהחלפנו איתם שניים-שלושה משפטים התרחקנו וחזרנו לשיחות החולין שלנו. אח פגישה, אח פגישה שכזאת. מה נשמע? מה קורה? אהלן. זה את זה לא ראינו מזמן.

בהליכה אל הקבר נורית אמרה: ראיתם את גיסתו של עוזי? היא עשתה ניתוח מתיחת פנים. רחל השיבה - למה לא? היא יכולה להרשות לעצמה. מדי פעם הסתכלנו על הקברים לצידי הדרך. הנה זה של אמא של ציפי, והנה זה של השכן שלנו בדירה הקודמת.

ליד בור הקבר האנשים הצטופפו ודרכו גם על חלקת הקבר הסמוכה. בזמן שעוזי הספיד את אביו סמרטפון צלצל, והיו גם שלושה גברים שסרו הצידה והתלחששו ביניהם.
בדרך אל מחוץ לבית העלמין מירי אמרה שיש מזל שלאבא של עוזי היו השכל והאמצעים לקנות לפני שנים חלקת קבר, כי היום קוברים בקומות, אבל בעצם הכי טוב זה להיקבר בבית עלמין אזרחי של אחד הקיבוצים. אני אמרתי שזה גם הכי יקר. קובי הוסיף שהוא מקווה שחלוקת הירושה תתבצע מהר וברוח טובה, לא כמו אצל אשתו של עוזי שאחיה גרידי וקמצן וגרר אותם לסכסוך של שנים. לפני שנפרדנו איציק סיפר את הבדיחה (נו, הדי חבוטה) על הפולניה שמצלצלת לחברת הילדות שלה ואומרת לה: שמעתי שבעלך נפטר. קוטעת אותה האלמנה הטרייה: לא הוא נפטר. אני נפטרתי...

בדרך הביתה נזכרתי שאף אחד לא אמר מילה על כך שאבא של עוזי עזר לאילן, חבר שחי עכשיו בחו"ל, כשנקלע לקשיים.

מסתבר שהדברים לא היו שונים בימי אמיל זולה.

בספר חמישה סיפורים קצרצרים. סדר ארבעת הראשונים הוא בהתאם למעמדו הכלכלי-חברתי של המת - מהרוזן העשיר ורב הנכסים עד לילד העני שהוריו חסרי-כל.

בכל הסיפורים החיים והמוות לא נפרדו. המוות משמש לזולה עילה לדבר על החיים ובמיוחד על הכסף ומרכזיותו בקביעת גורלו של האדם. וכך הוא מספר על התאווה לכסף, על בזבזנות וקמצנות, על חיים על חשבון אחרים, על מאבקי ירושה, על השתעבדות לכסף ולעבודה על חשבון חיי המשפחה, ועל הכסף שייקבע לאיזה טקסי אשכבה והלוויה יזכה המת ובאיזה קבר ייקבר. ככל שהוא עשיר יותר, הטקסים יהיו מפוארים יותר ורבי משתתפים, חלקת הקבר תהיה גדולה יותר ובית העלמין מטופח יותר. זולה גם מלגלג על התנהגותם של המלווים בהלוויות של חלק מהמתים.

בסיפור הראשון על הרוזן העשיר מאד נהניתי מן הציניות והאירוניה, אפילו צחקתי. בהמשך הקריאה הבחנתי כי למרות הכתיבה השנונה, מסיפור לסיפור נמחה החיוך מפניי. בסיפור הרביעי הוא פינה מקומו לעצבות גדולה. היה לי קשה להשלים עם גורלו של הילד - כי מה הם חייו ומותו של ילד עני לעומת חייהם ומותם של רוזן או אנשי הבורגנות הגבוהה.

הסיפור החמישי מספר על חייו ומותו של חקלאי בן שבעים. הוא וילדיו "אינם נמנים עם דלת הארץ אך מוטל עליהם לעבוד קשה". בסיפור זה הכסף אינו מתווה את החיים ולכן המוות מוצג כהולם ומכובד וככזה שניתן להשלים איתו. הזקן אהב את האדמה ואליה הוא שב.

"הוא מכיר את האדמה והאדמה מכירה אותו. הם יחיו בשלום יחדיו. לפני שישים שנה בקירוב היא קבעה איתו את הפגישה הזו, ביום שהוא פצע אותה במהלומת המעדר הראשונה שלו. וכך אמורה הייתה אהבתם להסתיים, האדמה אמורה לקחתו ולשמור עליו. ואיזו מנוחה נכונה! הוא ישמע רק את רגליהן הקלילות של הציפורים המדלגות בעשב. איש לא יפסע מעליו. הוא יישאר בביתו במשך שנים בלא שיפריעוהו, כי בקורטיי מתים בקושי שני אנשים בשנה, כך הצעירים יזקינו וימותו בבוא זמנם בלי להפריע לזקנים. זה מוות רגוע ושטוף שמש, שינה ללא סוף בשלוות השדות". (עמ' 91).

להתראות בשמחות.
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
יופי של פתיח ויופי של ביקורת, שלא נדע צער ונפגש רק בשמחות.
אפרתי (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
שמתי לב, שכשהנפטר צעיר מדברים על הטרגדיה ולא על עניינים אישיים. כשהנפטר מבוגר, ובמיוחד אם כבר לא היה צלול בזמן האחרון, ניחום האבלים הופך להיות אירוע חברתי בהשתתפות האבלים.
חגית (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
כתבת מקסים.
כרמליטה (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
תודה לכל המגיבות/ים.
פואנטה - אני מסכימה איתך לגבי השבעה.
בהלוויה הייתי רוצה שאם כבר טרחנו ובאנו נכבד יותר את המת ומשפחתו. שיחות החולין בזמן ליווי הנפטר למקום הקבורה והפרעות בזמן הטקס נראות לי מאד לא ראויות.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
מסמר, אם האבלים הרגישו בנוח להתנחם בצורה כזאת, למה זה מצמרר?
אין נוסחה אחידה (לפחות לא אמורה להיות), זה מאוד תלוי בדינמיקה של המשפחה ובאופי האדם שנפטר.
אם בלוויה שלי (במידה ותהיה כזאת) כולם יישבו עם פרצוף תשעה באב ולא יספרו אפילו בדיחה אחת, אני אמות משעמום.
מחשבות (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
יפה כתבת. זולה הוא לגמרי הסופר הצרפתי המועדף עלי.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
הפתיחה של הביקורת שוברת לב ביומיומיות ובטריויאליות שלה.
ביקורת נהדרת.
מסמר עקרב (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
מזכיר לי שבפעם האחרונה שהייתי בניחום אבלים, הנוכחים במקום ישבו, פטפטו, החליפו חוויות מהטיול האחרון לחו"ל, ריכלו, אפילו צחקקו פה ושם. הם פשוט עשו הכול חוץ מאשר לנחם. ומה שצימרר אותי יותר מהכול היה שהאבלים השתתפו והשתלבו היטב בפסטיבל השמח הזה.
הביקורת שלך נהדרת.
רחלי (live) (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
ביקורת יפה..כל כך נכון כתבת את הדברים...
כרמליטה (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
תודה - לי, אפרתי ופואנטה . פואנטה, תודה על ההמלצה לסרט. נשמע מעניין. אבדוק אם הסרט מוצג בעירי או בסביבה.
פואנטה℗ (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
אהבתי מאוד את מה שכתבת. חייכתי ונעצבתי במקביל, והוספתי את הספר לרשימה.
ברוח הדברים, ממליצה לך על הסרט שיצא לאחרונה - "קפטן פנטסטיק"
אפרתי (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
ביקורת מקסימה.
לי יניני (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
תודה על הסקירה ... להתראות בשמחות! :-)
כרמליטה (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
תודה.
suddenh (לפני שנתיים ו-4 חודשים)
יפה. אהבתי מאד מה שכתבת.
המוות של החקלאי בסוף קצת מתכתב עם השיחה אודות הקבורה הטובה ביותר בקיבוצים. אגב בקבוץ שלי יש מקום, אבל לא פתוח לקבורה בתשלום עד כמה שידוע לי (אני לא שם כבר יותר מעשרים שנה).





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ