אתחיל מהסוף : הסרטאו הגדול הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.
אני יודע שיהיה קשה לי לשכנע אתכם לקרוא אותו.
אבל אולי אסביר ראשית כללים שיש לי בנוגע לספרים שאני קורא :
1. לעולם לא לקרוא את הכריכה האחורית ולדעת כמה שפחות על הספר לפני שאני קורא אותו.
2. פעם בשנה לפחות לבחור לקרוא ספר שאינו רב מכר ושאינו קל לקריאה.
3. לא לנטוש ספר לאחר שעברתי את מחציתו.
לפני שנה היה זה 2666 של בולוניו ולפני שנתיים נוטות החסד, כל שנה והספר שלה.
להוצאת פועלים שמתי לב מוקדם יותר השנה עת קראתי את כבוד. מידי פעם אני רואה ועוקב אחרי בחירת הספרים שלהם שאינה הולכת בתלם רבי המכר.
וכך יצא שזה כמעט 21 פרסאות (ימים) שאני דוהר (קורא) את הספר הזה בערבות הסרטאו בברזיל (בבית), הדרך קשה (536 עמודים בכתב צפוף), אין מים (פרקים) והקול היחיד שנשמע באוזן הוא קול הרוח (מונולוג אחד ארוך).
אין דרך קלה לחצות את הספר הזה. הוא תובעני בטירוף, אין בו מתח, אין בו צחוק, אין בו דמע.
אבל יש בו אהבה - לאדם (אלא אם כן הוא מכנופייה יריבה), לטבע, לחיים (לא תמיד חיים עד הסוף), לחבורה.
"הסרטאו לא מטיב ולא מזיק, אחי ! הוא לוקח או נותן, או מנעים או ממרר אותך לפי מה שאתה.
וכך יצא המקרה, ורכבתי יחד עם ריובלדו, דיאדורים, ארמוז'נס, ז'וקה רמירו, זה בבלו וחבריהם בערבות הסרטאו, הלכתי לישון והם רוכבים, התעוררתי והם חוצים נהר, צמתי והם נלחמים, כנראה עד היום הזה.
וכמה דקות לפני צאת החג, לפני תקיעת השופר, בא הסוף שהבהיר לי עד כמה הסרטאו ערמומי, מתוחכם וגדול מהחיים.
אין לי מושג כמה יקראו את הספר הזה אחרי שיקראו את הביקורת הזו,
אין לי מושג כמה ישרדו את המסע המתיש והקשה אבל תאמינו או לא,
הסוף - לא ייצא לכם מהראש.

















