לפני שבוע סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של האיטלקיה אוריאנה פלאצ'י. לעבור מדם איטלקי חם, תוסס ובועט לדם איסלנדי קר כקרח של <mark>יון קלמן סטפנסון</mark> זה כמו לעבור מחום מדברי של 40 מעלות לקור מקפיא של 40- מעלות. לא חושב שזה היה צעד נכון ולא אעשה אותו שוב, סטפנסון שילם אצלי את מחיר המעבר בין קיצוניות לקיצוניות.
אם הייתי קורא אותו אחרי עגנון או אפלפלד לדעתי יש סיכוי שהיה מקבל 5 כוכבים.

המיוחד בסיפור הוא האווי

ספר טוב זורק אותך למציאות אחרת.
ספר מעולה משאיר אותך שם זמן רב אחרי סיום קריאתו.

מי שכבר קרא אי אלו ביקורות שלי, יודע שאני לא נוטה לרשום ולפרט על העלילה של הספר.
אחרוג ממנהגי בביקורת זאת כשירות לקוראים.
אני מעריך לצערי שמעטים האנשים שייגשו לחנות הספרים / לספריה, ייטלו את הספר הזה, שתמונה מקסימה של שני דגים על קרח מתנוססת על הכריכה שלו, יעלעלו בדפיו, יקראו את התקציר בכריכה האחורית ויקחו א

נחשול החיים הבוהקים מתמוסס אל תוך הוויה נילוזה של נוכחות המוות במלוא כיעורו.
הקדרות שוכנת בתוך ליבותנו במקביל לשיכונם של התום והחיות המתפצחים ומלבים את אש החיים. באבחה אחת מעטפת החיים המפעמת נצבעת צבעי אבלות והחיים משתנים.
מוגש אל שפתיך טעמו של יין חמוץ ומריר שכוסס בתוך בטנך, רוחש שם ולופת את כל איברייך ורגשותיך. גוש דמעות עצום צובר את צורתו וחונק את גרונך.
חייך משתנים ללא הכר. המוות משתלח בך ב

מה שגרם לי לקרוא את הספר, הוא שעלילתו מתרחשת באיסלנד. ים צפוני, סערות שלג, והרים גבוהים הם בדרך כלל מתכונת מנצחת בשבילי.
יש בספר דברים שאהבתי, במיוחד תיאור מסע הדיג המצמית בים הקרח השוצף והמקפיא. אבל רוב הספר כל כך קודר...קודר מדי. עד כדי דכדוך...
והוא קודר לא בגלל מזג האוויר והאקלים - זה שהם קודרים זה נהדר - אלא בשל המוטיב החוזר על אפסיות האדם ועליבות החיים.
של כולנו.
ועל אחת כמה וכמה של

ספר יוצא דופן שנכתב בסגנון מיוחד והוא כל כך זר ומוזר שלדעתי הוא עשוי להיות הדבר הנכון עבור קורא המוכן לאתגר את עצמו ביצירה לא פשוטה (והעברית הנהדרת של המתרגמת דנה כספי), רוויה תיאורי נוף איסלנדי קריר, חשיכה תמידית, גשם ושלג, חופים סלעיים, ים סוער שמונע מסירות הדייגים לצאת לים במשך שבועות, סוסים ופיורדים.
חודש מרץ מושלג ונער איסלנדי וחברו היחיד בעולם, בדרכם לעיירה ממנה יוצאות סירות הדייגים. הם נע

קראתי את הספר בעקבות פודקאסט ששמעתי על איסלאנד. מאוד הסתקרנתי לקרא סופר שיתאר את ההווי ואת התרבות המקומית. אז בהיבט הזה כן היה מענה למה שחיפשתי, אכן אפשר לחוש את האווירה המקומית, את הנופים ואת אורח החיים של האי המיוחד הזה. יש בספר גם הרבה משפטים יפים, כאלה שגורמים לך לחשוב על מהות החיים. אבל בפן העלילתי היה חסר לי שם עניין, לא הבנתי לאן הוא חותר, עד כדי כך שבאיזשהו שלב השתעממתי וכבר רציתי לסיים או

אהבתי מאד. שוב ושוב, כמו שכתוב בגב הספר, נאבקים תושבי איסלנד, ובמיוחד דייגיה בקור הנורא ובים אימתני, הממיתים אותם בשרירותם, הרוחות החזקות ולפעמים גם ברעב. אמונות שונות המונעות מיורדי הים ללמוד שחיה... קשה לשרוד שם. לא פעם תהיתי מדוע בכלל אנשים בוחרו בחבל ארץ זה? אבל זו כמובן אינה שאלה רלוונטית. אהבתי את את ההומור שצץ מתוך הקושי, אהבתי את העיניים והלב שהתבונן באנשים המחוספסים החיים את חייהם שם, על

הספר הזכיר לי את ספרו של ז'ורז' אמאדו "ים המוות" על הדייגים בבאהיה, ימאנצ'ה הסירונית שלוקחת את הדייגים היפים אליה למצולות הים, ספר קלסי שזיכרונו מלווה אותי בשירים נפלאים.
גם כאן הדייגים שיוצאים בסירת משוטים חשופים לפגעי האקלים, סופות שלג, קור ורטיבות ומשוגותיו של הים.
ההבדל בין הספרים עצום ועיקרו : האקלים החם הטרופי מול הקור האיסלנדי המקפיא שלא נותן מקום אפילו לטעות אחת. וכך ברד'ור הנער משלם על