כמי שעדיין לא הצליח ליהנות מספרות דרום אמריקאית, ולאור הביקורות הטובות כאן, קיוויתי שהספר הזה יהווה את פריצת הדרך לגבי...טעיתי.

הספר הוא מונולוג ארוך של אדם בשם ריובלדו הפונה אל בן שיחו, אדם משכיל שלא ברור בדיוק מי הוא, ומספר לו את קורות חייו כזָ'גוּנסוֹ – שכיר חרב החי בשולי החברה, כמו הקאובוי, אך עם נטיות לכיוון הרע והמכוער יותר מאשר לכיוון הטוב. הוא נמצא בקבוצה של ז'גונסים שרודפים אחרי קבוצה

חוץ מפינת היצירה הנבחרת בסימניה, המקום הגרוע ביותר להימצא בו מול מילים הם הספרים של פאולו קואלו. ברצינות, לא הייתה לי שום בעיה פתולוגית עם הסופר הזה, הרי לא חסרים סופרים גרועים שהצליחו כל כך במקומותינו ו/או אצל הגויים (היי יובל אברמוביץ, היי הארלן קובן) עד שהוא אמר את הדברים הבאים: "היום סופרים רוצים להרשים סופרים אחרים. אחד הספרים שגרמו לנזק רב הוא 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, שהוא רק סגנון. אין שם

אתחיל מהסוף : הסרטאו הגדול הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.
אני יודע שיהיה קשה לי לשכנע אתכם לקרוא אותו.
אבל אולי אסביר ראשית כללים שיש לי בנוגע לספרים שאני קורא :

1. לעולם לא לקרוא את הכריכה האחורית ולדעת כמה שפחות על הספר לפני שאני קורא אותו.
2. פעם בשנה לפחות לבחור לקרוא ספר שאינו רב מכר ושאינו קל לקריאה.
3. לא לנטוש ספר לאחר שעברתי את מחציתו.

לפני שנה היה זה 2666 של בולו

זהו, סיימתי את הקריאה בספר כולל מבוא. לא היה קל. מונולוג המתמשך על פני 535 עמודים.... יש לפעמים קצת תחושה של חפירה. העלילה די פשוטה ולא בה העניין. <mark>רוזה</mark> מצליח לתאר את הסרטאו, אותם אזורים נרחבים, פראיים כל כך מוחשי עד שחווית המסע הייתה ממשית . כל צמח בשמו ושימושו, כל חיה יופייה וסכנותיה, פני הקרקע, הנהרות המדבר והיער. מזג האוויר, הקור הגדול, והחום המייבש יופיו של הטבע שלא פשוט לשרוד בו. no man's l