“כמי שעדיין לא הצליח ליהנות מספרות דרום אמריקאית, ולאור הביקורות הטובות כאן, קיוויתי שהספר הזה יהווה את פריצת הדרך לגבי...טעיתי.

הספר הוא מונולוג ארוך של אדם בשם ריובלדו הפונה אל בן שיחו, אדם משכיל שלא ברור בדיוק מי הוא, ומספר לו את קורות חייו כזָ'גוּנסוֹ – שכיר חרב החי בשולי החברה, כמו הקאובוי, אך עם נטיות לכיוון הרע והמכוער יותר מאשר לכיוון הטוב. הוא נמצא בקבוצה של ז'גונסים שרודפים אחרי קבוצה אחרת שיש להם עניין לא סגור איתם, ובה בעת בורחים מחיילי הממשלה.

אז מה הבעיה?

מדובר במו-נו-לוג א-רו-ך.....של יותר מ-500 עמודים, שבהם ריובלדו מספר על חייו, מתלבט בנוגע לקיומו של השטן, אלוהים, אלימות, המיניות שלו וכו'. לא הצלחתי להתחבר לנושאים שהועלו, והרגשתי שכמו נתפסתי בידי שכן להגני במיוחד שאינו מפסיק לדבר על נושאים שלא מעניינים אותי באריכות יתר ועם חזרות רבות שיצרו שעמום. הייתי מסכם זאת במשפט הידוע של אלי וולך: When you have to shoot, shoot; don't talk!

יש גם קטעים יפים בתוך ים הלהג האינסופי, כגון תיאור היובש במדבר שהוא מצויין, אך במקרים רבים נראה שהסופר מנסה לדחוס את שמות כל בעלי החיים והצמחים שהוא מכיר באזור, כמין תיעוד של הסרטאו, ונוצרת תחושה של רשימה לא טבעית.
ייתכן שאחרים ימצאו בו ספר נהדר, אני בעיקר השתעממתי ולא נותר לי אלא לתלות את יהבי ב"דונה פלור" כמי שאולי תצליח סופסוף לחבר אותי לספרות הדרום אמריקאית.

מאחר ונטשתי בסביבות עמוד 60, לא אתן ציון לספר הזה.”

“חוץ מפינת היצירה הנבחרת בסימניה, המקום הגרוע ביותר להימצא בו מול מילים הם הספרים של פאולו קואלו. ברצינות, לא הייתה לי שום בעיה פתולוגית עם הסופר הזה, הרי לא חסרים סופרים גרועים שהצליחו כל כך במקומותינו ו/או אצל הגויים (היי יובל אברמוביץ, היי הארלן קובן) עד שהוא אמר את הדברים הבאים: "היום סופרים רוצים להרשים סופרים אחרים. אחד הספרים שגרמו לנזק רב הוא 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, שהוא רק סגנון. אין שם כלום. כשמפשיטים אותו, יוליסס הוא טיפש".

אדון קואלו לא קרא את יוליסס, או - והרבה יותר סביר להניח - שהוא ניסה, הציץ ונפגע, לא בגלל ש"יוליסס הוא טיפש" אלא כי קואלו טיפש. הרי מה אפשר לצפות מכותב שהצליח למכור 150 מיליון עותקים מספרו האלכימאי? ואם כמות שווה לאיכות אז את פרס נובל הבא נחלק לרם אורן. עצם היות ספר נגיש כל כך ורב מכר במידה כה היסטרית אומר שני דברים: או שהספר רדוד וחנפני כמו אביב גפן מודל 2020 , או שאתה ג'י קיי רולינג. אבל איפה הארי פוטר ואיפה הבחור ההוא שמחפש אוצר במדבר. אין כאן פרמטרים להשוואה.

'יוליסס' הוא ספר שלא רוצה להימכר ב-150 מיליון עותקים, הוא ספר שמעוניין בקוראים שמסוגלים להבין את מהותה של הספרות, של מי שיכול להבין מה פירוש להיות אדם במאה ה-20 . לא סתם בחר קואלו להיטפל אליו. קואלו לא מסוגל להבין ספרות. הספרים שלו הם צעצועים צבעוניים מפלסטיק במכונת הרמה בלונה הפארק. גם אני סופג לא פעם תגובות ציניות ומרירות על משיכתי לספרים מהסוג של 'יוליסס', המילה פלצן ויהיר משתבצות בהן כמו נגיף הקורונה במפגינים שמאלנים. אז תכינו את המקלדות כי קראתי עוד אחד כזה, "הסרטאו הגדול" שנחשב ל'יוליסס' של ברזיל.

אחחחחח ספרות דרום אמריקאית ואללי לספר הזה. מונולוג ארוך ארוך , או יותר נכון דו שיח במעמד צד אחד של קאובוי ברזילאי המגולל את חייו בערבות הסרטאו, חבל ארץ עצום ממדים בו שולטים חוקיים אכזריים, מקום שכדאי להגיע אליו חמוש כי "לחיות זה מסוכן מאוד". סיפוריו של הדובר ריובלדו מגוונים ומרתקים: הרפתקאות רוויות דם, סיפורי חניכה מרגשים, אהבת גברים ואהבת נשים, תיאורי נוף מדבריים (השוואה ל'ימי צקלג' לא תשמע מופרכת כל כך), הגיגים חכמים על החיים ("נערי, כל געגוע הוא סוג של זקנה"), והכי חשוב אהבה גדולה לספרות, לזו שהתכוון אליה האל. כל אלה ועוד בשפה מרסקת משלבים ושיניים, טבולה בהלחמי מילים ומשפטים ארוכים ומשונים, וזה כל כך יפה שבא לבכות.”

“אתחיל מהסוף : הסרטאו הגדול הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה.
אני יודע שיהיה קשה לי לשכנע אתכם לקרוא אותו.
אבל אולי אסביר ראשית כללים שיש לי בנוגע לספרים שאני קורא :

1. לעולם לא לקרוא את הכריכה האחורית ולדעת כמה שפחות על הספר לפני שאני קורא אותו.
2. פעם בשנה לפחות לבחור לקרוא ספר שאינו רב מכר ושאינו קל לקריאה.
3. לא לנטוש ספר לאחר שעברתי את מחציתו.

לפני שנה היה זה 2666 של בולוניו ולפני שנתיים נוטות החסד, כל שנה והספר שלה.
להוצאת פועלים שמתי לב מוקדם יותר השנה עת קראתי את כבוד. מידי פעם אני רואה ועוקב אחרי בחירת הספרים שלהם שאינה הולכת בתלם רבי המכר.
וכך יצא שזה כמעט 21 פרסאות (ימים) שאני דוהר (קורא) את הספר הזה בערבות הסרטאו בברזיל (בבית), הדרך קשה (536 עמודים בכתב צפוף), אין מים (פרקים) והקול היחיד שנשמע באוזן הוא קול הרוח (מונולוג אחד ארוך).
אין דרך קלה לחצות את הספר הזה. הוא תובעני בטירוף, אין בו מתח, אין בו צחוק, אין בו דמע.
אבל יש בו אהבה - לאדם (אלא אם כן הוא מכנופייה יריבה), לטבע, לחיים (לא תמיד חיים עד הסוף), לחבורה.

"הסרטאו לא מטיב ולא מזיק, אחי ! הוא לוקח או נותן, או מנעים או ממרר אותך לפי מה שאתה.

וכך יצא המקרה, ורכבתי יחד עם ריובלדו, דיאדורים, ארמוז'נס, ז'וקה רמירו, זה בבלו וחבריהם בערבות הסרטאו, הלכתי לישון והם רוכבים, התעוררתי והם חוצים נהר, צמתי והם נלחמים, כנראה עד היום הזה.
וכמה דקות לפני צאת החג, לפני תקיעת השופר, בא הסוף שהבהיר לי עד כמה הסרטאו ערמומי, מתוחכם וגדול מהחיים.

אין לי מושג כמה יקראו את הספר הזה אחרי שיקראו את הביקורת הזו,
אין לי מושג כמה ישרדו את המסע המתיש והקשה אבל תאמינו או לא,
הסוף - לא ייצא לכם מהראש.”

“זהו, סיימתי את הקריאה בספר כולל מבוא. לא היה קל. מונולוג המתמשך על פני 535 עמודים.... יש לפעמים קצת תחושה של חפירה. העלילה די פשוטה ולא בה העניין. רוזה מצליח לתאר את הסרטאו, אותם אזורים נרחבים, פראיים כל כך מוחשי עד שחווית המסע הייתה ממשית . כל צמח בשמו ושימושו, כל חיה יופייה וסכנותיה, פני הקרקע, הנהרות המדבר והיער. מזג האוויר, הקור הגדול, והחום המייבש יופיו של הטבע שלא פשוט לשרוד בו. no man's land ארץ פרא שחוקיה קשוחים. בני האדם שחיים שם הרחק מהציביליזציה לפעמים מפנטזים על החיים בערים הרחוקות. ריובלדו המספר את קורותיו כחבר באחת הכנופיות המתפרנסות שם מפרוטקשן ואחר כך כמנהיג של כנופיה כזו, גם הוא חולם על סוף המסע כבעל, אבא ובעלים של חווה. ריובלדו זה, מעסיק את נפשו בנושאים של טוב ורע. קיומו של השטן כן או לא? כנ"ל האלוהים. מכיוון שספר החוקים של הסרטאו הוא תורה שבע"פ השאלות על קיומם לא מרפות ויש להן השפעה על הבחירות שלו, להרוג או לא ואת מי. ריובלדו המכונה לפעמים גם פרופסור כי למד פעם ואולי קרא גם ספר או שניים היה יוצא דופן בחבורתו. את חיו בסרטאו מלווה סיפור אהבה רגיש לא ממומש וטרגי מן היפים שקראתי. שפתו של ריובלדו לא תמיד מובנת מה שגרם לי להצטער שלא קראתי בשפת המקור, אני בטוחה שההנאה הייתה עוד יותר שלמה. אני חציתי את הסרטאו הגדול בין דפי הספר ואני שמחה שעשיתי זאת.”