“נחשול החיים הבוהקים מתמוסס אל תוך הוויה נילוזה של נוכחות המוות במלוא כיעורו.
הקדרות שוכנת בתוך ליבותנו במקביל לשיכונם של התום והחיות המתפצחים ומלבים את אש החיים. באבחה אחת מעטפת החיים המפעמת נצבעת צבעי אבלות והחיים משתנים.
מוגש אל שפתיך טעמו של יין חמוץ ומריר שכוסס בתוך בטנך, רוחש שם ולופת את כל איברייך ורגשותיך. גוש דמעות עצום צובר את צורתו וחונק את גרונך.
חייך משתנים ללא הכר. המוות משתלח בך בחוזקה ואותותיו רמים, גם את חלומותיך הוא שואב אל תוכו והצבע השחור ניגר ומטפטף.
החיות והמוות מתמזגים. לפותים זה בזה.מבעבעים זה בתוך זה. עורגים זה לזה כערוג נערה אל אהובה. נוזל החיים הסמיך ונוזל המוות. שניהם חצאו של אותו שלם.
צבעיו של אותו ציור רווי צבעים עליזים, קורנים אך גם השחור, האפור והחום מתכסים בו. מעין שמיכת טלאים משובצת צבעים רבים.
ספר זה בראש ובראשונה עוסק במוות. כיצד שלא תבחנוהו, הוא עוסק במוות. מוות בתנאים מחרידים של קור אימים, קור הפושה בעצמותיך ונוקב בהן עד שהנך שובק חיים באחת. כל המערכות קורסות.
הסיפור מתאר שני נערים צעירים במאה ה-19 היוצאים למסע דייג בכל פרק זמן עם חבריהם למסע. שניהם מחוברים זה לזה בעבותות של חברות אמיצה. אחד הנערים, זה שגורלו נגזר עליו להיות מר יותר מלענה, חובב נלהב של שירה ונוהג לצטט בכל עת ציטוטים מתוך ספרים.
הוא רוכש לו מנהג לקרוא באופן כה מדוקדק, נוקדני, ומשנן את היצירות חזור ונשנה, פעם אחר פעם, עד שהוא זוכר אותן בעל-פה. הוא מאוהב עד כלות נשמתו ביצירות הללו שהוא פוצח בדיאלוג תמידי עם השירה.
דיאלוג, שבאופן אירוני ונושך, יחיש את אחירתו.
הצוות יוצא אל המסע הקשה, שנמשך שעות רבות, אחר דייג מוצלח. הם מבצעים זאת גם בימים של גשם וקור קיצוני. אחד הדברים ששומרים עליהם מפני תלאות הטבע הוא מעיל חם, אותו שוכח הנער בבוקר היציאה, דבר שיעלה לו בחייו.
הדבר אכן קורה והנער נספה. מכאן מתחילה שרשרת התמודדויות עם משמעותו של המוות שמתדפק אצל הנער השני לא בפעם הראשונה. גם בני משפחתו מתו וכעת גם ידיד נפשו היחיד. כיצד ממשיכים מכאן?
הנער, הפורק את תסכולו במחוות נוגעות ללב, מתבשלת בליבו ההחלטה לעזוב. לעזוב ולהשיב לאנשים שהעניקו לחברו את הספר שהיה הגורם לאסון. ומה הלאה? היד עוד נטויה. ניצני הסוף מנבטים בתוכו. מתקתקים את תקתוקם האינסופי- להיקבר בשלג ולשים הכול מאחור. לשים סוף לכול. גם לחיים שמשמעותם עם מותו של האדם האהוב נמוגים.
לצד תיאורי הטבע היפיפיים האופייניים לאיסלנד הקרירה, אנו עדים לנאמנותו של נער לחברו הטוב. לאהבת רעים שאומנם שונה מאהבת גבר לאישה אך הייחודיות שהיא מכילה לא נפגמת, זו ייחודיות מזן אחר. בת בבת, נשאלות שאלות ללא הרף על משמעות החיים ומשמעות המוות וסמיכותם זה לזה בדייקנות כה מצמררת. כיצד הם נחוצים זה לזה על מנת להתקיים.
כיצד ממשיכים כאשר חווית אובדנו של אדם יקר? כאשר הלך לבלי שוב? כאשר שמיכת המוות כיסתה את פניו ולעולם לא ייגלו אליך בשנית אליך? ששיני הזמן יכרסמו בזכרונך ואט אט תדהה ממוחך דמותו הנאווה. אלה החששות הגדולים של בני אדם ששכלו את יקירם
ולכן, המרוץ להנצחתו של היקר יהיה נצחי כמעט כמו המוות אך גוזל כוחות שבעתיים.
כאשר קראתי את הספר, חשתי הזדהות עמוקה עם הגיבור. המוות אינו זר לי. הוא מגיח ונעלם, לסירוגין, בסיטואציות מסוימות. לפני שנה וחצי שכלתי את סבתי.
קרוב משפחה נוסף, שארית בשר יחידה, נפטר לפני שנים אך מותו עוד מצמק את נשמתנו כאשר אנו נזכרים בו באנחה המותירה ריק גדולה לאחריה.
בני משפחתי אף הם נעו בין חיים למוות פעמים רבות וגם אני סכנת מוות ריחפה עלי בילדותי.
החיים והמוות חד הם. קווים מצטלבים של אותה דרך. למרות שמודעתי למוות גדולה, טרם השלמתי עם נוכחתו המעיקה. פיל שאף על פי מימדיו האדירים משתדלים להתעלם מקיומו הכביר, להניס כל מחשבה הצצה אודותיו, לעצום עיניים ולחשוב מחשבות חיוביות.
להרהר על דברים יפים ופורחים ולא על אלה שקמלים ומתפוררים.
גן עדן וגהנום כפופים אלה לאלה. גן עדן זוהי התחושה שהנך חש כאשר אתה מצוי עם אדם אהוב, בעוד גהנום זו האדמה הנשמטת מתחת לרגלייך לאחר לכתו, בדרך לא דרך.
ומעתה חלה בנפשך תמורה, תמורה שתשנה אותך ללא הכר. ישות חדשה תצמח מתוכך, ישות השכול והאובדן.”
