"נוטות החסד" פוגש את "ממזרים חסרי כבוד".
זהו הספר הכי פסיכי גאוני מוטרף שקראתי בשנים האחרונות.
בתרבות היידיש שונד הוא כינוי לספרות זולה ונחותה.
שומר הוא סופר שונד לשעבר, שאיבד את אשתו ושני ילדיו באושוויץ. הוא שורד את ימיו בכריית קברים ובעיקר שוכב וחולם.
"הוא גם יכול להעמיד פנים שלא קור כלבים עכשיו אלא יום חמים ויפה, ושהוא לא באושוויץ אלא בחוף טרופי כלשהו – אולי באיזה גן עדן באיי פולינזיה – ושבטנו מלאה, ושחיוכו מסנוור בלובנו כשהוא מחייך וכל השיניים שלו עוד בפיו. במעין חלום שהוא שקוע בו, יש בלש ועלמה במצוקה".
בעולם ששומר חולם אותו, המפלגה הנאצית לא עלתה לשלטון ב 1933. המפלגה הקומוניסטית זכתה בבחירות וכל הנאצים נכלאו במחנות ריכוז. אלה שהצליחו לברוח, ברחו ברובם ללונדון.
"זרים מסריחים, איך הם באים הנה, לוקחים לנו את העבודה, לוקחים לנו את הבתים, משתינים ברחובות הזבלים המטונפים, מוכרים את הנשים שלהם בזול, את הזונות המסריחות עם הילדים הגנבים שלהן, כבר לא בטוח ללכת ברחוב, לא בטוח ללכת ברחוב...זבלים מלוכלכים כולם. בימים של סבתא שלי זה לא היה קורה, אז היה פה סדר, ולא כל הנץ וגנץ יכלו להיכנס למדינה. אם זה היה תלוי בי הייתי משמידה את כולם בגז, כן כן, סוגרת אותם במחנות ומשמידה אותם או זורקת אותם לים.
את היהודים? שאל וולף שהתעניין בעל כורחו.
את הגרמנים, ענתה האישה"
ביניהם בלש בשם וולף ועלמה יהודיה עשירה במצוקה המחפשת את אחותה שהוברחה מגרמניה ללונדון ואבדה בדרך.
הבלש לא מוצלח במיוחד, מהסוג הנחות ביותר. במהלך החקירה וולף נחשד ברצח, נקלע לעלילות מוטרפות שהדיו לא תמיד סובלת, נרדף על ידי הנאצים, האמריקאים ועל ידי היהודים ובהם מפקח המשטרה היהודי מורחיים.
"למה אתה כל כך שונא יהודים? הוא שאל, היהודים עשו לך פעם משהו?"
"אוי וולף, הלוואי שהכל היה אחרת! היא נצמדה אליו בכוח. תמיד תהיה לנו נירנברג, נכון וולף? לפחות זה יישאר לנו".
"הוא קימט את ההודעה של הרוצח לכדור קטן וזרק אותה לפינה. אתה חולה בראש, הוא אמר. אתה יודע איך יקראו לך? הרוצח הכי גדול מאז ג'ק המרטש. אתה דפוק. אתה ממש בנאדם דפוק".
הייתי יכול להוסיף ציטוטים על גבי ציטוטים מהספר הזה, הוא גדוש ברמיזות היסטוריות.
לביא תדהר הוא ישראלי המתגורר בלונדון. כותב באנגלית. בן לניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם בשואה.
זהו לא ספר מדע בדיוני ולא ספר של מציאות אלטרנטיבית. בעיני זהו ספר על שומר, חופר קברים באושוויץ שאיבד את כל משפחתו ועל מנת לשרוד בורא במוחו מציאות אלטרנטיבית בה כל המציאות לא מתרחשת באמת ובה הנאצים אוכלים חרא. והרבה.
"אסיר מספר 174517 הגיע למחנה לא מכבר, איטלקי בשם לוי. ואיך נכתוב על השבר הזה בעולם, הוא אומר ומנופף בידיו במרץ, אם כי קולו נותר שקט. כמו שומר גם הוא סובל מפציעה ברגל. רק באמצעות המדע – באמצעות שפה מדוייקת ואדישה ככל האפשר – נוכל לתאר את הזוועות.
אבל לשאלתך, בשביל לכתוב על השואה הזאת צריך לצעוק ולצרוח, לירוק ולדמוע, להמטיר מילים על הדף כמו גשם מגואל בדם. לא בריחוק קר אלא באש ובכאב, בשפת השונר, שפת החרא והשתן והקיא, שפת הרומנים הזעירים, שפת הכריכות הלוהטות והרגשות המזעזעים, שפת הפנטזיה : זאת פלנטה אחרת, לוי, פלנטת אושוויץ".
לשם שינוי אני לא מדרג את הספר הזה. אני מאמין שיש אנשים שכמו ב"נוטות החסד" לא יצלחו אותו ויש אנשים כמוני שיחשבו שהוא על סף הגאוני שערורייתי.
