התוודעתי לספר המיוחד,כיוון והמחבר היה איש מיוחד. יונה אלון, גמלאי של רשות השידור, נולד ב-1935 בקיבוץ עין שמר-נפטר בשנת 2013. המחבר ועורך ההוצאה נפגשו כמעט באקראי,וכך התוודע אוריאל קון בעל הוצאת "תשע נשמות",לאיש המוזר, לאיכותו, ובעיקר לכתביו. יונה אלון המחבר,מאז שיצא לגמלאות כתב - 28 מחברות שמגוללות את דרמת חייו השגרתיים שלו ,שנפרטו ב-14 אלף עמודים כתובים בכתב יד — מתעגל, עדין, מדויק — ללא מחיקות כלל והיו מנוחות בתיבת עץ, מטר אחד אורכה ו–70 סנטימטר גובהה, לצד מיטתו שלו.
הדברים שכתב בכל יום בספרייה הלאומית בגבעת רם,ק"מ הליכה מביתו בחורף הקשה ובקיץ החם של ירושלים .הדברים שנכתבו במחברות מצד אחד היו כל כך בנאליים
של היומיום,שבתוכם נכללו הספרנית בספרייה, הקופאית במרכול,חילופי העונות בירושלים, מוזיקה קלאסית שאהב לשמוע דרך הרדיו,אלפי פיסות כתובות, עתירות עלילות וסיפורים, אך ללא התחלה וסוף, שאיש לא קרא כמעט — מלבד אשתו ושני בניו, ומצד שני באותם שורות היו הגיגים על מהות החיים וזה הדבר שקסם לאוריאל קון בעל ההוצאה. וקון לא טעה,אומנם לקח לו 7 שנים כיצד ואיך "לאכול" את מה שכתוב במחברות ולהעבירם לספר ,ומה שהוציא כספר הזה ,אך ורק כולו מתוך מחברת אחת {הספר יצא לאחר מותו של יונה אלון},
ללא דוגמאות וציטוטים איני חושבת שאוכל להעביר את תחושת הקריאה המופלאה שאחזה בי על האיש ועל מחשבות ותהיות בכלל. להלן הציטוטים והדוגמאות:
"אני כותב את עצמי לדעת אל המחברות,גופי מצטמק והולך גם בגלל הסוכרת הכופה עלי דיאטה חריפה, וגם בכך אני הולך בעקבות אבי, אבל רוחי נצברת במחברות. הן מתמלאות והולכות, ואני מתרוקן והולך מחיי".
"היה לי אבא שלא היה לו מה להגיד לי, לידתי נכפתה עליו לאחר מגע מיני לא בשל, לידה בחודש השביעי (תאומים), ואשפוזה של אמי בבית חולים לחולי נפש לאחר הלידה. לאחר מכן כבר חי עם אשה אחרת וקיבל עלינו אחריות מתוך חובה ואצילות, אבל בעצם לא היה לו מה להגיד לי. לאמי לא היה מה להגיד לי. נכפיתי עליה לאחר לידת התאומים הקשה. לאחר הלידה הטראומטית היא אושפזה לשנתיים. כשחזרה, הייתי זר לה. לא היה לה מה להגיד לי. גדלתי בלא מילים".
אני סוטה קצת מהדוגמאות מהספר:
--------------------------
{הוא כתב שירים , אחד השיר שבהם עסק בפתיחות בפצע הילדות שנשא עמו. באחד מהם גם סיפק גרסה אחרת לסיפור לידתו, שלפיה נולד כתוצאה מאונס.
"מֵהֵיכָן בָּאתִי
אִמִּי מְסַפֶּרֶת:
"שׁוּם בַּחוּרָה לֹא רָצְתָה
אֶת יַעֲקֹב.
הָיִיתִי סַדְרָנִית לִינָה, רִחַמְתִּי עָלָיו
וְשִׁבַּצְתִּי אוֹתוֹ אִתִּי בָּאֹהֶל.
לַיְלָה אֶחָד חָזַר שִׁכּוֹר מִמְּסִבָּה,
הִתְנַפֵּל עָלַי וְאָנַס אוֹתִי".
"עד היום אני לא יודע אם זה אמיתי או מומצא", אומר עופר, בנו של יונה, אך הוא זוכר שהאם רחלקה זעמה. "הייתי עד לזה במו עיני. כשזה התפרסם שחור על גבי לבן, היא כעסה מאוד, זה היה אמור להיות סיפור בין אמא לבן, ולא לצאת החוצה. אם אני זוכר נכון, היא גם קרעה את הספר לגזרים. היתה תקופה ארוכה שבה הם לא דיברו. אבל הוא היה חייב לפרוק את זה. בן אדם לא כותב דבר כזה אם אין לו חובה לפרוק".}
חזרה לציטוטים ולדוגמאות שאהבתי בספר :
"ובכן בעקבות הסטואיקנים הגדולים חשבתי שבלי אמת אין חיים. אין חברה. בינתיים נוכחתי לדעת שגם הצביעות חיונית,ובלי צביעות החברה אינה יכולה להתקיים,כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות. מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן"...."דבר אחד מצער אותי :הגעתי מאוחר כל כך להיות אמן החיים!כמעט ולא נותר לי זמן .אבל יש נחמה :טוב מאוחר מלעולם לא.
{הוא מתאר סדר יום להספיק ללכת לשוק לעשות קניות,ואח"כ למספרה ,ואח"כ לרוץ לספרייה כי הגיע מאוחר מבחינתו,לכתוב במחברת ולקרוא בספרים, והוא מתלבט מהבוקר מה לעשות קודם למה כדי להספיק הכל} ואז הוא כותב "ואם תשאל: מה,האם שטויות כאלה ראויות להיכתב על נייר? אענה לך: השטויות האלה הם הן מסד החיים,ורק גיל הבינה יודע להעריך את חשיבותן.{הוא בן 75 בכתיבתו} רק כשאין לך זמן אתה יודע: מאחר שאתה ממהר,עליך ללכת לאט".
" כולם זורמים בעולם אל ים המוות. איש-איש ותחבולות ההתחמקות שלו. אחד אוסף כסף כדי לשרוד,השני אוסף רכוש. אחר אוסף מילים,וזולתו אוסף מנגינות שישאירו את נשמתו. אחד אוכל את עולמו בחייו,והאחר מכלה את עצמו לדעת. לכולם סוף אחד,אני חושב, ובכל זאת יש מעטים שנשמתם נשארת. כיצד אפשר לשמר את נשמתך?מחשבות אלה ואחרות עוברות חומקות בראשי כשאני מאזין וצופה ברסיטל של פסנתרן הערב בערב שכולו שוברט. שוברט הלך בדרכו שלו עד תום. הוא לא סטה כמלוא הנימה ימינה או שמאלה. הוא נולד רק לדבר אחד:ל הלחין מוזיקה. הוא הלך לבדו. מחוץ לדרכי המלך. ושר רק על עצמו את שירת היחיד. שלו ושל האדם הבודד. אחרים הכו בתופים וכבשו את העולם. הוא הניד בראשו והמשיך בשביל הצדדי."
" ידידי אומר: מחצית הזמן אני חושב על אוכל,ומחצית הזמן איך לסלקו. לא נשאר לי זמן לשום דבר אחר ,הוא בן גילי בדיוק".
" בינתיים אני עוד כאן. עוד יום אחד של חיים ניתן לי. וזאת מתנה לא מבוטלת. הנך יכול לשאול אותי: על מה אתה כותב? כל שבוע על המרכול,על קופת החולים,על הבנק,על הטלוויזיה,על הספרייה ועל מזג האוויר. נכון,אלה חיי הזערוריים נטולי החיים. אבל יש חיים גם במדבר".
"אני מדמיין לי חיים שיכללו רק את תענוגות החושים. אבל איני יכול. איני יכול להיוולד ולאכול ולשתות ולמות. עלי גם להתבונן וגם לכתוב. בלי אלה חיי אינם חיים".
אם אתם נתקלים בספר שווה לקרוא בו. תרגישו פליאה,תהייה על החיים,על האיש אישיותו המיוחדת לטוב ולרע, ואז כשתסיימו לקרוא,תסגרו את הספר,ותשאלו את עצמיכם מה קראתם, מה,איפה,כיצד והיכן אתם כאנשים מתנהלים בחייכם.
