חייבים לדבר על ארוחת הערב.
בעצם, מי אמר שחייבים.
אפשר לשתוק, מה יש.
אף אחד אפילו לא ידע שקראתי אותו, קראתי ושתקתי.
ככה. בלי לשבח, להלל, להזדעזע, להיטלטל, לצאת מגדרי.
קראתי, סגרתי, החזרתי לספריה, זהו.
אבל... איך אפשר לשתוק אחרי ספר ששובח והולל ונודע בשל היותו מזעזע, מטלטל, עוכר שלווה, והשאיר אותי... כמעט אדישה?
אז כן, חייבים לדבר על זה, אולי תאירו את עיני, אולי תסבירו לי מה החמצתי, מה לא הבנתי, מה הספר הזה היה אמור לשקף לי, ועיני טחו מלראות.
הספר מסופר ע"י מספר, שכבר בשלב מוקדם בספר ברור שהוא מספר בלתי מהימן.
במסווה של אדם פקוח עיניים, מתעב צביעות, מזהה את חולייה של התרבות המערבית, הוא מנפק שלל אמירות אנטי... אנטי... כל דבר שהוא לא הוא. בלי לטרוח לסייג, או לרכך קצת עם הומור. קשה להימנע מהרושם שלפנינו מיזנטרופ. מישהו שלא הייתם רוצים להיפגש איתו לארוחת ערב, הרי כל התיאבון ילך כשתדמיינו איזו ביקורת קטלנית רצה אצלו עכשיו בראש על מה שלבשתם, המנות שבחרתם, נושאי השיחה שלכם, מה לא.
ולכן, כבר משלב מוקדם בספר, ברור שהאופן בו הוא מתאר את אחיו, כפוליטיקאי ציני וחלקלק, נגוע בקנאה ובשנאה שלו כלפיו ורחוק מלהיות ניתוח אובייקטיבי קר.
המספר בז לאנשים שמזמינים מקומות חודשים מראש במסעדות יוקרה ("אני עצמי לא מעוניין לדעת היכן אסעד בעוד שלושה חודשים בערב זה או אחר, אבל יש אנשים שזה כלל לא מפריע להם כנראה. אם בעוד כמה מאות שנים ירצו ההיסטוריונים לדעת עד להיכן הגיע הטמטום של בני האדם בתחילת המאה העשרים ואחת, כל שיהיה עליהם לעשות הוא להציץ במחשבים של מה שמכונה היום מסעדות יוקרה. אם בפעם הקודמת המתין מר ל' שלושה חודשים לשולחן פנוי ליד החלון, כעת הוא מוכן לחכות גם חמישה חודשים לשולחן ליד דלת השירותים.") האם זה גורם לו להעריך את אחיו, שכמוהו אינו מזמין מקומות מראש, אלא מנצל את הפריוילגיה שלו להגיע למסעדה כזו ללא הזמנה? כמובן שלא. מההגעה הנונשלנטית של אחיו למסעדת יוקרה ללא הזמנה מראש, הוא סולד בדיוק כמו הזמנה מראש.
כשאחיו מתפעל מסרט שגם המספר אהב, הוא מתפתל בניסיון למצוא משהו לומר שלא יהיה חלילה הסכמה עם אחיו, למצוא דרך ללגלג על טעמו התרבותי של אחיו, למרות ששניהם אהבו את אותו הסרט. מה כל כך קשה להגיד "גם אני אהבתי אותו"? למה צריך למצוא דרך לעקוץ בכל מחיר? מבחינת המספר, להסכים עם אחיו זה כמו ללבוש את הבגדים הישנים שלו, מה שמעיד על הרבה דם רע שזורם בין השניים, וכאן כבר ברור לנו שפשוט אי אפשר לסמוך עליו. יש פער בין איך שהוא רואה את המציאות לבין איך שאחרים רואים אותה, ומכאן כל מה שהוא יאמר מעורר חשד: האם באמת ישנה הבנה חשאית בינו לבין אשתו של אחיו, לגלוג משותף על אחיו? או שזה רק בדמיונו הפרוע? האם אשתו באמת מגבה אותו במיליון אחוז, מעריצה אותו ומסכימה איתו בכל דבר ועניין, או שהיא, מסיבותיה שלה, חוששת מפניו וממהרת להסכים איתו כי היא יודעת (מניסיון?) שכך עדיף?
חלק מהחשדות התבדו לאורך הקריאה, אבל התחושה הכללית שמדובר במספר שאינו מהימן, שצריך להתייחס אליו ולאופן בו הוא רואה את המציאות בחשדנות, ליוותה אותי לאורך כל הקריאה.
אז נכון, בהמשך הספר הלכו והתגלו על המספר דברים שלא צפיתי ולא חשדתי בהם מראש, אבל הלם והפתעה - לא היו כאן. זה היה יותר תהליך שבו דברים שביצבצו מעל פני השטח הלכו ונחשפו לאורך הספר.
אבל כל זה, בעצם, עניין שולי. העיקר הוא, כאמור, ההחמצה שלי. הנושאים בהם עוסק הספר, שהיו אמורים, ככל הנראה, לשקף לי משהו על המציאות שלי, או התרבות שבה אני חיה, ואיך כל זה לא קרה.
ובכן.
הספר עוסק בסיטואציה קיצונית. מאוד קיצונית. החל בפשע בו הסתבך בנו של המספר, ודרך הבעיות מהם סובלים המספר ובנו, שככל הנראה לוקחות חלק לא מבוטל מהאחריות להסתבכות הזו.
וכשספר עוסק במציאות מאוד קיצונית... אני לא רואה בו את עצמי.
בשלב הזה, אני מכניסה לביקורת את הקורא ההמום, מזועזע ומטולטל, או בקיצור, הקורא ההמו"ם, ועורכת איתו דיון בו הוא נתר חסר מילים לאור טענותי הניצחות, שכן כמו שיודע כל דמגוג מתחיל - הדיונים הכי טובים הם אלו שבהם אתה שם מילים בפיו של הצד הנגדי.(***)
הקורא ההמו"ם, אם כך, טוען שהספר בא לדון בהתמודדות שלנו עם הדחפים האלימים המודחקים שלנו.
האמנם? כשבמרכזו עומד אדם בעל דחפים אלימים כל כך הרבה יותר מהממוצע?
כאן ההמו"ם מגחך אל מול הנאיביות שלי. ודאי, הוא אומר. נוח לך להרחיק את עצמך, להגיד זה לא אני זה הוא, הוא פסיכופט, אני לא כזאת... כך את נמנעת מלהתעמת עם הדחפים האלימים של עצמך.
אני מהנהנת בהסכמה. נכון. אני באמת לא כזאת. רוצים לעמת אותי עם הדחפים האלימים שלי, תנו לי דמות נורמלית, לא קיצונית לשום כיוון, שנגררת לאיטה לאלימות, אולי זה יעבוד.
אולי, מציע ההמו"ם, הספר בא לדון בסיטואציה בה הילד שלנו מאכזב אותנו, פועל בניגוד לערכינו, או בשאלה עד כמה אנחנו מוכנים לגבות אותו וכמה רחוק נסכים ללכת?
ובכן, אני משיבה, כאן יבוא ספוילר אז אם טרם קראתם, דלגו להמשך הדיון.
טיעון הקיצוניות עובד גם כאן, כמובן. אני מסרבת לשים את עצמי בנעליו של הורה שגילה שילדו הוא רוצח אכזרי. כן, אני יודעת, כאן אני כנראה חושפת את עצמי לביקורת על הסירוב לפקוח עיניים, לתת לספר לעמת אותי עם המציאות, על השקיעה ב"לי זה לא יקרה"המנחם והשקרי, כי הרי יש הורים שזה קרה להם...
אבל אתם יודעים מה? רוב ההורים חושבים שלהם זה לא יקרה... ורובם צודקים! רוב האנושות אינה רוצחת פסיכופטית ולכן כנראה שרוב ההורים אינם מגדלים רוצחים פסיכופטים...
חסרות סיטואציות פחות קיצוניות שיכולות להעמיד הורים בפני הדילמות האלו? שיכולות לכאוב באמת, כאב עז, למרות שאינן מערבות רצח מזעזע?
אבל מעבר לזה, קשה מאוד לומר שהבן של המספר פעל בניגוד לערכיו. ככל שמתקדמים בסיפור מבינים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, שהבן הולך בעקבות אביו.
הזעזוע שמרגיש המספר בתחילת הספר, כשהוא נחשף לסרטים בפלאפון של בנו, הוא נקודה לזכות הרמן קוך, כאן הוא אכן מצליח לבלבל אותנו ולגרם לנו להאמין שהמספר אכן מזועזע ממעשיו של בנו, כשרק בהמשך נבין שהוא כבר היה מודע להם מזה זמן.
מה מרגיש המספר כלפי מעשיו של בנו? אין אמירה מפורשת בספר, אבל לאור הדגש שהוא שם על ההסכמה הרחבה בינו לבין אשתו, יש מקום להניח שגם בנושא זה יש ביניהם הסכמה והסלחנות שהיא נוקטת בנושא - משותפת להם אף היא. הדוגמה האישית שנתן לבנו לאורך השנים והגיבוי שהעניק לדעות הלא קונבנציונליות שהביע בנו בעבודה שכתב, מחזקות את ההנחה הזו.
וכאן נופלת גם שאלת הגיבוי ו"כמה רחוק תהיה מוכן ללכת". מדובר פה על מקרה של ילד שפעל בניגוד לערכי החברה, לא בניגוד לערכי הוריו, והגיבוי שהם מוכנים לתת לו - בהתאם. הרי לא באמת אכפת להם ממה שעשה בנם.
לכל זה צריך להוסיף, שעד כמה שאפשר לפענח את רגשותיו של המספר, הרי שהמחשבה מה אחיו רוצה, ומה הדרך הטובה ביותר לשבש את תוכניותיו של אחיו, לוקחת חלק משמעותי מאוד בהחלטה שלו על כיוון הפעולה הרצוי, אולי משמעותי יותר מאשר החלק שלוקחת המחשבה מה יהיה טוב לבנו, לאשתו ולו עצמו.
ההמו"ם נאנח. הספר, הוא מהמהם, מהווה ביקורת על החברה המערבית השבעה, שלא אכפת לה מהחלשים בחברה, ממדינות העולם השלישי
אולי, אני מסכימה, אבל גם כאן - כשלוקחים גיבורים שכל כך קשה להזדהות איתם, ושמים בפיהם אמירות מזעזעות שמעידות על קשי לבם כלפי חסרי בית, עניים, זרים, לא מובן לי למה אני צריכה להתפתל על מקומי בחוסר נוחות ולהרגיש שהחסרונות שלהם הם בעצם החסרונות שלי, שאני מסרבת להכיר בהם... תנו לי גיבור קצת יותר אנושי, קצת יותר רך, תנו לי סיטואציה קצת פחות שחור-לבן ואולי התהליך הזה יתחיל לקרות. כשהגיבורים והסיטואציה כל כך קיצוניים, אני נותרת שוות נפש.
האם כל זה אומר שהספר לא טוב בעיני?
לא.
הספר טוב, כתוב היטב, קשה לעזוב אותו באמצע.
המספר הלא מהימן בנוי למופת, לכאורה הוא מספר לקורא הכל, נותן לו את כל המידע, היישר מתהומות הנפש שלו, אבל הקורא נותר מעט מגשש באפלה, מנסה להבין את הסיפור שמאחורי הסיפור, מה אמת, מה שקר, מה הזיה ומה מציאות, אם בכלל רלוונטי לדבר על מציאות. הרי כשהמספר מתאר את משפחתו כמשפחה מאושרת - אי אפשר לומר שהוא אינו מתאר את המציאות. הוא מתאר את המציאות שלו... גם אם בעינינו היא נראית הזויה.
אבל האם הספר גרם לי להזדעזע עמוקות?
לא. הוא נותר ספר על אנשים זרים מאוד, שעושים מעשים זרים מאוד, ועכשיו אני בטח מצטיירת כפחדנית שמממשיכה להדחיק ומסרבת לפקוח את עיניה ולהתעמת עם מה שזה לא יהיה שהספר היה אמור לעמת אותה איתו, ממשיכה להאמין בתמימותה שזו לא היא אלא הספר, שמותר להאמין שלא בתוך כל אחד מאיתנו שוכן פסיכופט קטן שרק מחכה לנסיבות המתאימות להתגלות.
ולא אכפת לי.
לפחות עם זה אני מוכנה להתעמת.
(***)בעצם יש סוג אחד אהוב יותר על דמגוגים, וזה הדיון שבו במקום להתמודד עניינית עם טענותיו של הצד הנגדי, מנתחים אותו בניתוח פסיכולוגי בגרוש וקובעים מאיפה מגיעות הטענות שלו. משפטים נפוצים בז'אנר: אם זה מכעיס אותך, כנראה שנגעתי בנקודה רגישה/כנראה שבתוך תוכך אתה גם יודע ש...
והי, אף אחד לא שם לב שבעצם לא התמודדנו עם הטיעונים עצמם!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
