ביקורת ספרותית על בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך
ספר טוב

---

באיחור מה קראתי את שני הספרים הראשונים של קוך אחד אחרי השני, וככל הנראה אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכתבו קודמי. רק אומר שהמסקנה המיידית שלי היא שלא הייתי רוצה להיכנס לנבכי נפשו של הרמן קוך, ולא הייתי רוצה להבין מאיפה הוא שואב את הרעיונות המזוויעים שלו ואת האלימות הברוטלית. גם לא הייתי רוצה לדעת על איזו מראה הוא מסתכל ומה בדיוק הוא רואה שם...

אלא שמה לעשות, הכתיבה שלו טובה מאוד, אפילו קצת מהפנטת. הרמן קוך יודע שהמשיכה הבלתי מוסברת של המין האנושי לשמוע מנגינות אפלות של מיזנטרופיה, אגוצנטריות ונקמנות תמיד קיימת, ואת הפרטיטורה הזו יודע מר קוך לכתוב וגם לנגן היטב.
אלא שקוך לא עושה את זה קל. בשני הספרים קוך מציג את הטירוף במסווה (או שלא) של קנאה למשפחה הגרעינית שבשמה נעשות הזוועות, ואז מה עושים עם זה?

הסיפורים דומים באותו אופן ששני משולשים מקיימים יחס של דמיון. הפרופורציה נשמרת אבל הצלעות גדולות יותר. גם כאן הספר השני יותר טוב גם בכתיבה, גם בבניית העלילה והסיפור, וגם בעניין שהוא מוליד אצל הקורא.
על כל פנים, שתי הדמויות המרכזיות בשני הספרים הם במבט ראשון הטיפוסים הכי בנאליים ושגרתיים שיכולים להיות, איזה רוע ואלימות אפשר לצפות ממורה ורופא משפחה? לכאורה הבורגנות בהתגלמותה. לכאורה המקצועות עם הכי הרבה אהבת הזולת, הענקת חיים וידע. אבל קוך לוקח את שני אלה ורוקח ציניות וזוועה, וכשקוראים את המחשבות שלהם אי אפשר שלא להיזכר במשפט "הגיהנום הוא הזולת" של סארטר. אז נכון, לומר שמדובר בסיפורים עמוקים עם תובנות יוצאות דופן לגבי המין האנושי, זו תהיה הגזמה. אבל בהחלט מדובר בסיפורים כתובים היטב ועוכרי-שלווה.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על בית קיץ עם בריכה