ביקורת ספרותית על בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך
ספר מעולה

---

"מבפנים כל הגופים האנושיים נשמעים אותו דבר." (עמ' 5)

מבפנים, גם כל הספרים הכתובים נראים אותו דבר: דפים לבנים שצבועים בשורות שחורות של אותיות שמצטרפות למילים שמצטרפות למשפטים שמצטרפים לסיפור. אבל להגדיר את הרמן קוך כמי שהאותיות, המילים והמשפטים שלו מצטרפים לסיפור, זו לשון המעטה שתעשה לו עוול גדול. לטעמי, הרמן קוך הוא שונה. הוא לא רק מספר סיפור, הוא עושה שיקוף, אולטרסאונד, סי.טי ואמ.אר.איי לבפנוכו של הסיפור, של האדם, של הנפש, של החיים. אולי בגלל זה הדמות הראשית שבחר לספרו היא רופא, ד"ר מארק שלוסר.
אולי. אני לא יודעת, אבל זה לא משנה. בשורה התחתונה, הרמן קוך הוא הרנטגן של הסופרים.

כשסיימתי לכתוב על "ארוחת הערב" של הרמן קוך כתבתי לו כך: "ניפגש בקרוב ב'בית קיץ עם בריכה', אפילו אם זה יהיה בסתיו."
אבל לא חיכיתי לסתיו. לא יכולתי לחכות. הייתי חייבת עוד הרמן קוך, ומיד. הייתי חייבת אותו כמו ש... לא חשוב כמו מה. כל דוגמה שאביא על מישהו שלא יכול בלי משהו תוציא אותי כמו איזה ג'אנקי. אבל בעצם, וואט דה פאק? כן. אני ג'אנקי של קוך, אני גרופי של קוך, I'm a sucker for Koch. לדידי, התמכרות להרמן קוך היא התמכרות טובה, בריאה, מחזקת, מעשירה. היא תוסף תזונה.
אז קראתי את הספר בלי לקרוא את התקציר, כי בכלל לא היה חשוב לי ה"מה" אלא ה"מי". קראתי בביקורות (אפרתי, אלון דה אלפרט, יעל, מירישה, עלמה) לא מעט ביקורת על ההוצאה לאור שפגמה בחוויית הקריאה של הקוראים בגלל התקציר המפורט והקלקלני. אני, כאמור, נזקקתי רק ל"הרמן קוך" על כריכת הספר ולכן לא קראתי את התקציר ונמנעתי ממפח הנפש שבא בעקבות הקריאה.

יש סופרים שאני מגלה ברוורס. אני קוראת את ספרם האחרון, ואז חוזרת להתחלה, לראשית דרכם, לספריהם המוקדמים. ויש סופרים שאני מגלה באיחור, אבל קוראת את ספריהם בסדר כרונולוגי. ככלל, לא בוער לי לקרוא ספרים שיצאו הרגע מהתנור - הבעירה שלי בשילוב החום של התנור, עלולה לגרום לכוויה. אני יכולה לקנות אותם כשהם חמים, מדוברים, נמכרים, כשהם שיחת היום, אבל לרוב הם יצטננו על המדף עד שמשהו או מישהו מתישהו יגרמו לי לשלוף אותם ולהעניק להם קצת חמימות.
את הרמן קוך גיליתי באיחור, אבל לא ברוורס. ולא עוד! אני אעוט על ספרו הבא, אנעץ בו את ציפורני השונרא ולא ארפה, אבל רק מאהבה. הייתי רוצה גם להיות הראשונה שתכתוב עליו, אבל המרוץ הזה - מול אושיות סימניה טורפות הספרים - נועד לכישלון עוד לפני שהמזניק אפילו הספיק לטעון את אקדח ההזנקה שלו.

היסודות של בית הקיץ עם הבריכה נוצקו כבר בארוחת הערב. גם שם היה בית קיץ, בדורדון שבצרפת. בספר הזה, קוך לא ציין היכן נמצא בית הקיץ. אני בטוחה שהוא לא ציין, כי לא יכול להיות שפספסתי את זה. ואני תוהה למה. למה קוך בחר להשאיר את המיקום של בית הקיץ עמום? במהלך הקריאה חשדתי שהוא נמצא בספרד, בפורטוגל או אולי שוב בצרפת, אבל לא הגעתי לכלל החלטה. למען האמת, זה לא כל כך מהותי היכן נמצא בית הקיץ אלא מה קרה בו ובעיקר מי נמצא בו. ונמצאות בו שלל דמויות קוכיות מאתגרות ומעניינות שאישיותן, קורותיהן ומערכות היחסים ביניהן מתגבשות לכדי ספר מרתק.
הדמות הראשית היא, כאמור, ד"ר מארק שלוסר, רופא משפחה הולנדי בהולנד.

הבה נעשה היכרות עם ד"ר מארק שלוסר.

עבודה בעיניים (או שמא באוזניים?) (עמ' 5)
"אני מצמיד את המסכת לחזה, ואחר כך לגב. לנשום עמוק, אני אומר. לנשוף לאט. אני לא מקשיב באמת. אני לפחות מנסה לא להקשיב באמת. מבפנים כל הגופים האנושיים נשמעים אותו דבר.."

ד"ר שלוסר, אתה רנטגן (כי כך יצר אותך קוך), אבל אני שונרא עם עיני נץ ומצאתי סתירה בדבריך. הנה, פה:

שונרא vs שלוסר (עמ' 48)
"יש לי פציינטית, סגנית שר לשעבר, ששוקלת מאה וחמישים קילוגרם. [...] אני מבקש ממנה לפתוח את כפתורי החולצה, לחשוף רק את הגב העליון, ולוקח את המסכת. הקולות בתוך גוף שמן מדי שונים מהקולות בגוף שיש בו מספיק מקום לכל האיברים הפנימיים. הכל צריך להתאמץ יותר. זהו מאבק על מרחב. מאבק אבוד מראש. השומן נמצא בכל מקום. האיברים הפנימיים מכותרים מכל הכיוונים. אני מקשיב בעזרת המסכת. אני שומע את הריאות שצריכות בכל נשימה לדחוף הצידה את השומן. תנשפי לאט, אני אומר. ואני שומע את השומן תופס שוב את מקומו. הלב לא פועם, הוא הולם. הלב עובד שעות נוספות. הדם צריך להישאב בזמן לכל קצות הגוף. גם העורקים מוקפים בשומן. תנשמי לאט, אני אומר. השומן מתכונן לבאות. הוא עדיין נע ביחד עם הריאות כשהן מנסות להתמלא אוויר, אבל הוא לעולם לא יוותר על המרחב שכבש לעצמו. זהו מאבק על מאית המילימטר. בלתי נראה לעין בלתי מזוינת, השומן מתכונן למתקפה הסופית."


ד"ר מארק שלוסר די מתעב את החולים שלו. הוא מזלזל בהם ואפילו בז להם. עבור מקצתם, אלו שמזלם לא שפר עליהם, הוא אף מינה את עצמו לתואם ד"ר קבורקיאן. ועדיין, הוא לא יגרום לי להסתכל על רופא המשפחה שלי בצורה אחרת, למרות שמה שצריך להדאיג אותי יותר זה האם רופא המשפחה שלי קרא את הספר ומעכשיו הוא יסתכל עלי בצורה אחרת.
אבל אין סיבה לדאגה, כי התפקיד של רופא המשפחה בהולנד, אליבא ד'קוך לכל הפחות, שונה מאוד מתפקידו בישראל.

בישראל, כל חולה מדומה שאכל גיר כדי להעלות לעצמו את החום, ייצא עם אוגדן של הפניות לרופאים מקצועיים, לצילומים, לבדיקות, למכוני הדמיה, לבתי חולים ומה לא.
ובהולנד? בהולנד תפקידו של רופא המשפחה הוא לשמש סכר בלתי עביר ובלתי חדיר שחוצץ בין החולים לבין יתר החוליות בשרשרת הרפואית. ש"ג, אם תרצו. סלקטור במועדון החיים והמוות.

עצור, גבול לפניך! (עמ' 12-13)
"הגדרת התפקיד של רופא משפחה פשוטה. הוא לא צריך לרפא אנשים, הוא צריך רק לדאוג שהם לא יגיעו בהמוניהם למומחים ולבתי החולים. המרפאה שלו היא עמדה קדמית. ככל שהוא מצליח לעצור יותר פציינטים כבר בעמדה הקדמית הוא נחשב רופא משפחה טוב יותר. החישוב הוא פשוט. אם אנחנו, רופאי המשפחה, נפנה את כל מי שסובל מעקצוץ, פריחה או שיעול למומחה או לבית חולים, המערכת תקרוס. טוטלית. חישבו את זה פעם. המסקנה הייתה שההתמוטטות תתחיל עוד הרבה לפני כן. אם כל רופא משפחה היה מפנה יותר משליש הפציינטים שלו לבדיקה אצל מומחים, המערכת הייתה מתחילה לחרוק כבר אחרי יומיים. ואחרי שבוע היא הייתה מתמוטטת. רופא המשפחה מאייש את העמדה הקדמית. זה רק צינון, הוא אומר. תנוח שבוע, ואם זה יימשך תחזור. שלושה ימים אחר כך החולה נחנק בלילה מהליחה. זה יכול לקרות, אתה אומר. שילוב נדיר של גורמים. קורה אחת לעשרת אלפים פציינטים לכל היותר.
הפציינטים לא יודעים לנצל את היתרון המספרי שלהם. בזה אחר זה הם נקראים למרפאה, אני מקדיש לכל אחד מהם עשרים דקות כדי לשכנע אותם שאין להם כלום. אני מקבל חולים משמונה וחצי עד אחת. זה אומר שלושה פציינטים לשעה, שנים-עשר עד שלושה-עשר פציינטים ליום. עבור המערכת אני רופא משפחה אידיאלי. רופאי משפחה שחושבים שאפשר להקדיש לכל פציינט מחצית מהזמן הזה מגיעים בכל קבלת חולים לעשרים וארבעה פציינטים. כשיש לך עשרים וארבעה פציינטים ליום במקום שנים-עשר, הסיכוי שכמה מהם יצליחו לחדור מבעד לעמדה הקדמית גדול יותר. גם ההרגשה משחקת כאן תפקיד. פציינט שמקבל רק עשר דקות יקבל את התחושה שרוצים לנפנף אותו מהר יותר מפציינט שמורחים לו את אותה תשובה על עשרים דקות. הפציינט הזה מתרשם שלוקחים ברצינות את התלונות שלו. פציינט כזה לא ידרוש כל כך מהר בדיקות נוספות."


לזכותו של ד"ר שלוסר ייאמר שהוא לא שלם עם זה. הוא אמנם עושה את זה, ובהצטיינות אפילו, אבל הוא לא שלם עם זה.

גז עצבים (עמ' 14-15)
"השאלה היא איך ייתכן שבמדינה העשירה מאוד שלנו יש רשימות המתנה כאלה. ואני מתכוון כאן למאגרי הגז הטבעי. ליתרות הגז שלנו. העליתי את הנושא הזה במפגש לא רשמי של עמיתים למקצוע. שאלתי אותם פעם כמה מטרים מעוקבים של גז צריך למכור כדי לחסל תוך שבוע את רשימת ההמתנה לניתוחי ירך? איך לכל הרוחות יכול להיות שבמדינה תרבותית כמו שלנו אנשים מתים לפני שהגיעו לראש רשימת ההמתנה? אתה לא יכול לחשב את זה ככה, אמרו לי עמיתי למקצוע. אתה לא יכול להשוות בין יתרות הגז לכמה ניתוחי ירך דחויים."


אז ד"ר שלוסר מרים ידיים. גם בכניעה - מתוך חוסר ברירה, וגם כדי לטפל בפציינטים. הוא אמנם סכר, אבל הוא בכל זאת זורם עם הזרם. תפקידיו של רופא המשפחה בהולנד שונים מתפקידיו של רופא המשפחה בישראל. בישראל, רופא המשפחה ירים ידיים רק כדי להקליד מרשם או הפניה לרופא אחר. אם הוא ממש יסודי וחרוץ, הוא ישתמש בסטטוסקופ. ובהולנד? תקראו.

עבודות רס"ר (עמ' 15)
"במכלול הזה קצרה ידו של רופא המשפחה. הוא יכול להרגיע, הוא יכול תמיד לדאוג שהפציינט לא יפנה למומחה, הוא יכול לספר שלידה ביתית לא מהווה שום סיכון, שהיא הרבה יותר 'טבעית'. היא טבעית רק במובן שגם המוות טבעי. אנחנו יכולים לרשום משחה, או כדור שינה, אנחנו יכולים לצרוב שומות בחומצה, אנחנו יכולים לעקור ציפורני בהונות שחדרו לבשר. אנחנו עושים את העבודות המלוכלכות. אנחנו אלה שמסדרים את המטבח, שמנקים בברזלית את שאריות הלכלוך שנדבק בין מבערי הגז בכיריים."


ואם קודם ד"ר שלוסר דימה עצמו לעובד מטבח, עכשיו הוא מדמה עצמו למכונאי רכב ואף מודה שחרג מתפקידו, כי הוא לא מכונאי רכב מורשה, אלא רק השוליה.

היה מנוע? (עמ' 37)
"מכסה המנוע. מותר היה לי לפתוח את מכסה המנוע, אבל אסור היה לי למשש את החיווטים והצינורות."



אבל ד"ר שלוסר הוא לא רק רופא. הוא בראש ובראשונה ולפני כל דבר אחר, אב.
אם הייתי צריכה לסכם את הספר בקצרה (וזה בעצם מה שאני אמורה לעשות בסימניה, אלא שההרמן קוך המופלא הזה מקשה עלי), הייתי מצרפת צילום של קורות החיים של ד"ר שלוסר, והן היו נראות כך:

שם: מארק שלוסר
מצב משפחתי: נשוי + 2 בנות
עיסוק: רופא משפחה

וזהו. כל היתר לא חשוב.
אבל הסדר כן חשוב.
עיסוקו הוא משני לייעודו האמיתי והיחיד בחיים - אב, ראש משפחה. העיסוק ברפואה הוא האמצעי להשגת המטרה של משפחה בריאה, מוצלחת ומאושרת. לדידו של ד"ר שלוסר, המטרה מקדשת את האמצעים. גם בספרו "ארוחת הערב", הרמן קוך הציב את ההורות לפני כל ערך אחר. לא נגעתי בשאלה הזו אז ולא אגע בה גם עכשיו.

מה שכן עשיתי ב"ארוחת הערב" הוא להביא ציטוטים למכביר. למה? הסברתי אז ואסביר זאת שוב: לדעתי מי שכבר קרא את קוך יתענג לקרוא אותו שוב. ומי שלא קרא, לא יכול להרשות לעצמו שלא לקרוא. כשזה קורה פעם אחת, זה מקרי. כשזה קורה בפעם השנייה, זו כבר תחילתה של מסורת. אז כמיטב המסורת שזה עתה נולדה, אני אמשיך להביא ציטוטים.

יקירוביץ' שהגיב על סקירתי את "ארוחת הערב" היטיב לתאר את קוך: "בנאדם עם ראייה רזולוציונית מטורפת". זו אבחנה כל כך נכונה ומדויקת. אני כיניתי את קוך "רנטגן" וזה כישרון מופלא לכשעצמו. אבל קוך גם יודע, ובעיקר מעז, לכתוב על מה שהוא רואה, על מה שכולם אולי רואים, אבל לא מדברים על זה. ואם תמונה שווה אלף מילים, הרי שקוך הוא מצלמה שמצלמת תמונה ופולטת את מה שהיא קולטת באמצעות מילים – אלף, פחות או יותר - ובכל זאת חסרון התמונה לא מורגש.

בחלק הראשון יהיו ציטוטים שבחלקם אינם קלים או נעימים לקריאה, טורדים אפילו, ובכל זאת נקראים בשקיקה. התיאורים הגרפיים, הציוריים והגרוטסקיים של קוך לא יכולים שלא לעורר גיחוך. הם ילמדו על ד"ר מארק שלוסר הרופא ויחסו לבני אדם.
אזהרה: הקריאה מגיל 18 ומעלה

בחלק השני יהיו ציטוטים נוגעים ללב, עצובים ומדמיעים (אותי, לפחות), אבל אני מצאתי בהם פתח לתקווה והרבה חמלה. הם ילמדו על מארק שלוסר האדם ויחסו לבעלי חיים.

חלק ראשון: בני אדם אזהרה: הקריאה מגיל 18 ומעלה
(ההדגשות במקור)

חמישים טון של אפור (עמ' 49)
"אני מעביר את המסכת לצד הקדמי של הגוף. בין שדיה של סגנית השר לשעבר מנצנץ זרם דקיק של זיעה, כמו מפל מים מרוחק, מפל מים גבוה בצלע הר. אני מנסה להימנע מלהסתכל בשדיים עצמם. יש לי כרגיל מחשבות לא טובות. אי אפשר לעצור אותן. אני חושב על בעלה של סגנית השר לשעבר, 'דְרַמַטוּרְג' מובטל רוב השנה. אני חושב על מי שוכב מעל ומי מתחת. קודם הוא שוכב למעלה. אבל אין לו אחיזה בשום מקום. הוא מחליק מהגוף כמו ממיטת מים מלאה למחצה או ממתנפחים שאין בהם די אוויר. או שהוא דווקא שוקע שם עמוק מדי. הוא לוחץ וצובט בידיו בבשר, בעצם הוא זקוק לחבלים ולטבעות. זה לא הולך, אשתו מתנשמת והודפת אותו מעליה.עכשיו הוא שוכב מתחתיה. אני חושב על השדיים מעל הפנים שלו, איך הם שוקעים לאט למטה. בהתחלה יש ליקוי לבנה מלא. האור כבה. אחר כך אין יותר מקום לנשום. ה'דְרַמַטוּרְג' עוד צועק משהו, אבל השדיים אוטמים כל רעש. הם מכסים עכשיו את כל פניו. הם חמים מדי וגם לא לגמרי יבשים כבר. פטמה סגולה בגודל של צלוחית קינוח אוטמת את פיו ונחיריו. ואז נשברת בקול פצפוץ יבש הצלע הראשונה תחת כובד מאה וחמישים הקילו של אשתו. היא לא מודעת לנזק. היא מפשפשת ומוצאת את הזין שלו ותוחבת אותו לתוכה. גם שם הכל שמן מדי, לוקח זמן עד שהיא יודעת בביטחון שהוא באמת שם. תוך כדי כך נשברות עוד צלעות. כמו בבניין של עשר קומות שהקבלן שלו לא בדק את השרטוטים עד הסוף, הבנאים מתחילים להרוס קיר תומך בקומת הקרקע. בהתחלה נוצרים רק סדקים, ואחר כך מתחיל כל המבנה להתנדנד. בסופו של דבר המבנה קורס. היא מלקקת את אוזנו. זה הדבר האחרון שהוא מרגיש. ושומע. לשון של כלב סן ברנרד שממלאת את כל אפרכסת האוזן שלו."


הומופוביה (עמ' 264-266)
"'למה אתה חושב ככה?' שאלתי קומיקאי טלוויזיה הומו שחשב שנדבק באיידס. ואז הגיעו הסיפורים, תיאורים שלא רציתי לשמוע על מסיבות. ניסיתי לחשוב על חוף ים. חוף זהוב עם ים כחול בוהק. אחרי שעות הקבלה שלי במלון אני אלך על החוף הזה עד לים. 'הוא שפך לך בפה?' שאלתי בינתיים את הקומיקאי. 'וביקרת בזמן האחרון אצל השיננית?' אם החניכיים מודלקות, המחלה יכולה לחדור מהזרע למחזור הדם. עמדתי כבר במים הכחולים עד המותניים. הרגע שקצת לפני הצלילה פנימה. החצי התחתון של הגוף כבר קר, החלק העליון עוד חם. הסתכלתי על הפה של הקומיקאי וניסיתי לדמיין זין בין השפתיים שלו. מסיבה זאת או אחרת זה היה זין חיוור, זין כמו כרישה, והוא היה לגמרי בפנים, בתוך הפה. הקומיקאי מצץ את הכרישה, נעץ בה את שיניו בהתגרות. 'אוף, לעזאזל, אני גומר!' גנח בעליו של הזין. הסכרים נפתחו. גל ראשון של זרע ניתז על חכו של הקומיקאי. הגלים הבאים הוטחו על החניכיים המדממות. זה היה יותר אפקטיבי מזריקה קטלנית. לרגע קצר קר, כשהראש נעלם בתוך גל. טבילה של כל הראש בפנים. אבל אז אתה עולה למעלה. השיער דבוק בקצוות על הראש. המלח צורב בעיניים. אתה מלקק את הנזלת על שפתך העליונה: טעם של אצות וצדפות. אתה מסתכל על החוף שעליו עמדת לא מזמן. היטהרות, זאת המילה הראשונה שעולה לך בראש. הקומיקאי היה די שמן, אבל בעוד חודש בערך אף אחד לא יזהה אותו. שדוף. אין מילה יותר מתאימה. איידס מחריב את הגוף מפנים. הוא תוקע מקדחה בקיר תמך. מקדחה כמו אלה שמשתמשים בהן ברחוב כדי לשחרר את פסי החשמלית מהאספלט. הבניין מתחיל להיסדק. שלוש קומות למעלה נבעים סדקים בטיח. חתיכות צבע וגבס נושרות מהתקרה. כמו ברעידת אדמה. לפעמים בניינים גדולים מתמוטטים לפני בקתות בוץ. לקומיקאי לא היה צל של סיכוי. הוא היה צריך לצחצח שיניים טוב. הוא היה צריך ללכת לשיננית בזמן. עכשיו גל הזרע על החניכיים היה גזר דין המוות שלו.
עוד העמדתי פנים שאני מקשיב, העמדתי פנים שאני רושם בפנקס המרשמים שלי, אבל בינתיים הסתכלתי על השעון שהיה תלוי על הקיר מאחורי ראשו של הקומיקאי. השעון שתליתי כדי שאף פעם לא אצטרך להסתכל על שעון היד שלי בנוכחותו של הפציינט. כמה זמן נשאר? עוד לא עברו אפילו ארבע דקות. וכבר עכשיו לא רציתי לשמוע יותר. בלי פרטים נוספים. רציתי שהקומיקאי יעזוב את המרפאה שלי. שימות מהר. ועדיף בלי שיגיע אלי יותר. חיות מחפשות להן מקום שקט למות בו. החתול מתחבא מאחורי חומרי הניקיון שמתחת לכיור. בעוד שמונה חודשים בערך אקרא את מודעת האבל שלו. עמוד שלם של מודעות אבל, במקרה שלו זה היה סביר יותר. לוויה של יותר מאלף משתתפים בבית הקברות שבעיקול הנהר. נאומים. מוזיקה. אזכרה בטלוויזיה. שידור חוזר מיוחד של ההופעה הטובה ביותר שלו. עוד כמה זיכרונות משעממים בתוכנית ראיונות – ואז תגיע הדממה הבלתי נמנעת.
חייכתי. חיוך מרגיע. 'אח, זה לא יגיע לזה,' אמרתי. 'הסיכוי להידבקות הוא קטן יחסית. וגם במקרה כזה, התרופות לאיידס הולכות ומשתפרות. הייתה גם חדירה אנאלית?'
הצגתי את השאלה בשיא האגביות האפשרית. כמו רופא משפחה חסר דעות קדומות. רופא משפחה צריך להיות מעל דעות קדומות. עם היד על הלב, אני גם מעל הדעות הקדומות. אבל העובדה שאני מעל לדעות הקדומות האלה לא אומרת שאפשר לסלק את כולן לגמרי. בחדירה אנאלית רקמת העור נמתחת עד הקצה. דימומים הם דבר שבשגרה במקרה כזה. אף אחד עוד לא נכנס להיריון מחדירה אנאלית. זאת לא דעה קדומה. אלו הן עובדות. בביולוגיה יש לכל דבר מטרה ותפקיד. אם הכוונה הייתה שאנחנו נדחף את הזין שלנו בתחת של מישהו אחר, הפתח היה גדול יותר. או במילים אחרות: הכניסה כל כך צרה כדי להזהיר אותנו שלא נתקע אותו שם. כמו שחום הלהבה מזהיר אותנו לא להשאיר את היד שלנו יותר מדי זמן באש. הסתכלתי על הקומיקאי שדינו נגזר למוות. הייתי יכול לבדוק אותו. הייתי יכול להמציא משהו על בלוטות נפוחות. הבלוטות במפשעה שלך אכן קצת נפוחות, אבל זה עוד לא אומר כלום. מצד אחד התחשק לי במסווה של הודעה מרגיעה לשלוח אותו אחוז פאניקה הביתה, מצד שני רציתי לראות היום כמה שפחות. בלי עור חשוף. בלי ישבן שעיר, או – מי יודע – זין מגולח. אין לי, כאמור, דעות קדומות, אבל יש דברים שמותחים את יכולת ההזדהות שלך עד הקצה. הוצאתי טופס בדיקת דם מאחת המגירות במכתבה שלי וסימנתי בו איקסים באופן אקראי. כולסטרול. רמות סוכר. תפקודי כבד. הסתכלתי בשעון היד שלי. יכולתי לראות את השעה בשעון הקיר שמאחורי ראשו של הפציינט שלי, אבל המבט שנתתי בשעון היה סימן. השיחה הסתיימה. 'תיגש עכשיו למעבדה ובעוד כמה ימים נדע יותר,' אמרתי. קמתי. הושטתי את ידי. נתתי לו את הטופס. שלוש דקות אחר כך הפציינט היה ברחוב. שקעתי בכיסא ועצמתי את עיני. ניסיתי לחזור אל החוף. הים הכחול, המטהר. אבל אז נשמעו דפיקות על הדלת. המזכירה תחבה את ראשה בפתח. 'מה אמרת?' היא שאלה. 'למה את מתכוונת?' אמרתי. 'הפציינט שהיה פה,' היא אמרה. 'הוא יצא מפה בוכה. הוא אמר שהוא אף פעם לא יחזור לכאן. הוא אמר שאתה יכול... סליחה, אני רק חוזרת על מה שהוא אמר.'
הסתכלתי על המזכירה שלי במבט נוקב, לכדתי את מבטה. 'מה הוא בדיוק אמר, ליסבת?'
המזכירה שלי הסמיקה. 'הוא אמר... הוא אמר שאתה יכול... נו, שאתה יכול לדחוף את זה ל... לשם. איזו גסות. הייתי המומה.'
נשמתי עמוק. 'ליסבת, לאיש הזה יש ככל הנראה איידס. הוא נדבק בזה כי הוא נתן למישהו להשפריץ את הזרע שלו על החניכיים המדממות שלו. אם מישהו נכנס עם אופנוע בעץ והוא לא חבש קסדה, אנחנו אומרים שזאת הייתה אשמתו. מי שדוחף את הזין של מישהו אחר לתוך הפה שלו בלי לנקוט אמצעי זהירות, לא צריך לצפות ממני להזדהות גדולה יותר מאשר אל רוכב אופנוע בלי קסדה. הוא יכול לדחוף את זה מבחינתי לתחת של עצמו. מה אני אומר? הרי הוא כבר עושה את זה!'"


חלק שני: פינת החי

במורד הגרון מתחלקת מועקה (עמ' 90-91)
"הגעתי לשטח מגודר שבתוכו גרו 'חיות החווה'. ראיתי למה אחת, כמה תרנגולות וחמור. לא גדל שם עשב, היה שם רק בוץ. הכל היה מלא גללים ופרש. גם לפרווה החומה כהה של הלמה נדבקו גללים ובוץ יבש. החמור היה רזה. הוא היה הכי קרוב לגדר. ראיתי את הצלעות שלו, כל גופו רעד והוא נופף מזנבו מצד לצד כדי לגרש את הזבובים. התרנגולות היו מכורבלות יחד בפינה מבלי לזוז.
גאה בי כעס לח ודביק. כבר רציתי לחזור לקרולינה והבנות שהקימו את האוהל ולהודיע להן שאנחנו חייבים לצאת מכאן מיד, ואז הרגשתי נגיעה רכה בידי השמאלית.
'אבא...'
'ליסה.'
בתי הצעירה החזיקה באצבעותיה הקטנות את האצבע המורה והאמה שלי. הסתכלנו זמן מה בשתיקה בחיות שמעבר לגדר.
'אבא?'
'כן?'
'החמור חולה?'
לקחתי נשימה עמוקה לפני שעניתי.
'אני לא יודע, חמודה. יש כאן גם הרבה זבובים. הוא סובל מהזבובים, את רואה?'
הסתכלתי על החמור הרועד שדווקא באותו רגע כשל שני צעדים קדימה והושיט את ראשו מעבר לגדר, והרגשתי שעיני מתלחלחות.
'מותר לי ללטף אותו, אבא?'
לא עניתי. בלעתי משהו. גוש בגרון. זה מה שאומרים ברגע כזה. אבל זה יותר רך מגוש. רך ונוזלי יותר.
ליסה הניחה את ידה על ראשו של החמור. ענן של זבובים התרומם. החמור מצמץ בעיניו. הפניתי את מבטי ממנו ונשכתי בחוזקה את שפתי התחתונה.
'אבא?'
'כן, חמודה?'
'אנחנו יכולים לקנות לו משהו? גזרים או משהו אחר?'
הנחתי את שתי ידי על כתפיה של בתי והצמדתי אותה אלי. כחכחתי בגרוני. לא רציתי שהקול שלי ידאיג אותה שלא לצורך.
'זה רעיון מצוין, חמודה,' אמרתי. 'גזרים, חסה, עגבניות. את תראי כמה שהוא יאהב את זה.'"


כן לציפור (עמ' 148,150)
"ליסה מצאה את הציפור בשבת בבוקר. היא שכבה ליד האוהל שלנו וכנראה נפלה מעץ הזית שהיה שם.
'אבא!' ליסה משכה בשק השינה שלי. 'אבא, בוא תראה. ציפור שנפלה.'
הציפור שכבה על צדה, היא רעדה ועשתה כמה ניסיונות שווא לעמוד על רגליה.
'אני חושב שהיא נפלה מהקן שלה,' אמרתי בזמן ששפשפתי את העיניים וניסיתי להתעורר. סרקתי את הענפים אבל לא ראיתי קן בשום מקום.
'היא כל כך מסכנה,' אמרה ליסה. 'אבל אתה רופא, נכון, אבא? אתה תרפא אותה.'
החזקתי את הציפור בזהירות והרמתי אותה. היא ניסתה לנקר את ידי, אבל המקור היה חלש כל כך. עד כמה שניתן היה לראות הרגליים שלה לא היו שבורות ולא היו לה פצעים אחרים. עמוק בלב הצטערתי על זה. ציפור עם רגל שבורה הייתה יכולה להיות 'פרויקט'. כבר עשיתי את זה בחופשות.
[...]
עכשיו הסתכלתי בציפור שבידי – והצטערתי שאין לה כלום. היא רק הייתה קטנה. קטנה ופגיעה מדי מכדי לדאוג לעצמה.
'תיכנסי בשקט לבית ותחפשי בלי להעיר אף אחד קופסת קרטון, קופסת נעליים או משהו כזה,' אמרתי לליסה. 'ותביאי קצת צמר גפן או מגבת קטנה מחדר האמבטיה.'


אם אני רואה חתול, אני לטובתו (עמ' 148-150)
"החתול עם הזנב המרוטש באי היווני לפני שנתיים. כשחיטאתי את גדם הזנב שלו נשך אותי החתול עמוק בתוך הזרוע והייתי חייב להזריק לעצמי זריקת טטנוס ועוד סדרה של זריקות כואבות נגד כלבת. אבל זה היה שווה את זה. הכרת הטובה של החתול לא ידעה גבולות. אחרי שלושה ימים הוא אכל חתיכות בשר כבש חי מידינו. לקח לו קצת זמן להתרגל כשהורדתי את התחבושת. הפצע התרפא יפה, אבל החתול התקשה לשמור על שיווי משקל אחרי שנשאר לו זנב באורך של שלושה סנטימטר. הוא עלה על עץ השקד ולא יכול היה לרדת משם. כשניסיתי להוריד אותו וטיפסתי בעצמי על העץ הוא הכה אותי בכפו בפנים ושרט את עפעף עיני השמאלית. ואז בסופו של דבר הוא קפץ מגובה חמישה מטרים על הבטון של המרפסת. אבל הוא לא עזב יותר. הוא הלך אחרינו לכל מקום. בבית, בגינה, לכפר, הוא חיכה בסבלנות על המדרכה כשעשינו קניות במאפייה ובאטליז – וגם את הקילומטר וחצי לים הוא תמיד הלך איתנו.
הפרידה הייתה קשה. יוליה וליסה בכו. לא, לא יכולנו לקחת את החתול איתנו. לא מרשים במטוס, חתול בלי חיסונים, הוא צריך להיות חודשיים בהסגר וגם אז זה לא בטוח, אמרנו קרולינה ואני לבנות. אתן לא חושבות שהחתול יהיה הרבה יותר מאושר כאן, על האי שלו? עם המשפחה שלו והחברים שלו? במקום שהוא יוכל לצוד עכברים ולטאות? איפה שמזג האוויר תמיד יפה?
'אז איפה המשפחה שלו?' בכתה יוליה. 'למה הם אף פעם לא באו לראות מה שלומו?'
כשאני נזכר ביום אחרון העיניים שלי תמיד מתלחלחות. החתול חשב שהוא יכול להצטרף אלינו במכונית, הוא כבר התכונן לקפוץ למושב האחורי. הוא רץ אחרי המכונית כשקרטענו בדרך הסלעית אל הכביש. בסופו של דבר לא הייתה ברירה אחרת, יצאתי מהמכונית וזרקתי על החתול אבנים. הבנות לא רצו להסתכל, הן שכבו על המושב האחורי ובכו. קרולינה הצמידה ממחטת נייר לעיניים. וגם אני בכיתי. בכיתי כמו ילד כשהרמתי את האבן הראשונה מהשביל. החתול חשב עוד לרגע שזה משחק, אבל אני כיוונתי טוב מדי, האבן פגעה לו בראש. בנשיפות, ועם גדם זנב עבה, הוא ברח הביתה בריצה.
'סליחה, ברט,' בכיתי – ליסה הטבילה את החתול ביום השני בשם 'ברט' על שם מורה צדקן בבית הספר שלה – 'נחזור לראות מה שלומך.'"


ומשהגענו לסוף הסיור בפינת חי (לזה אפשר לקרוא חיים?), אני לא יכולה שלא להביא את הציטוט, שהוא אולי המפורסם והמצוטט ביותר, בעניין זכויות בעלי חיים.
מתוך "כותב המכתבים" / יצחק בשביס זינגר (תרגום: נמרוד הלפרן)
"מה הם יודעים - כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו - על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק כדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה."


התובנה שלי: לטובת בני האדם, ובעיקר למען בעלי החיים בעולם האכזר הזה, ד"ר מארק שלוסר צריך להיות וטרינר. הוא חייב להיות וטרינר. אני מקווה שבספרו הבא של קוך זה יקרה.
אבל על מה אני מדברת? הוא חייב לצאת מדפי הספר ולהיות איש אמיתי שהוא וטרינר.


ועוד מסורת קטנה היא הנקודה הישראלית. אני מרגישה שלקוך יש זיקה לישראל. אסתכן ואומר אפילו שהוא רוחש לישראל חיבה ואהדה. לא חקרתי את שורשי הזיקה וסיבותיה, אבל לתחושתי היא קיימת. אני אביא שתי נקודות הנוגעות לישראל: אחת של הרמן קוך ואחת שלי.

הרמן קוך (עמ' 172)
"הסתכלתי על ערימת הזיקוקים שהבנים הניחו על המרפסת. הכי קטנים היו בגודל של מטר. הם שכבו על המרפסת ונראו כמו תחמושת שלל. המאגר הסודי של תנועת גרילה או תא טרור. לאויב יש עליונות טכנולוגית של טנקים ומטוסים. לכובש יש מסוקים שיכולים לירות טילים מונחי לייזר, אבל קסאמים פרימיטיביים שאפשר לירות לכל מטרה אזרחית אקראית גורמים לנזק פסיכולוגי גדול יותר."

נכון, קסאמים פרימיטיביים גורמים לנזק פסיכולוגי גדול, אבל לא רק לנזק פסיכולוגי. הם גורמים גם לנזק רפואי כה גדול, שאפילו רופאים טובים ומצפוניים פי מיליונים מד"ר מארק שלוסר לא מצליחים לתקן.


שונרא החתול
ועדיין, הבו לי מיליוני ד"ר שלוסרים ולא רופא לעתיד אחד, סטודנט לרפואה בטכניון, שבעקבות חטיפת שלושת הנערים היהודים (גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח הי"ד) ע"י רוצחי החמאס, כתב בפייסבוק כך: "נבחרת פלסטין כבשה שלושה גולים במונדיאל, מבלי לשחק בו". במדינה קצת יותר נורמלית ופחות בג"צית, הוא היה מקבל כרטיס אדום לכל החיים.
נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, מוכר בעיקר כראש מעבדת חקר השינה. אני מקווה שהוא לא התעייף יותר מדי מלילות של מעקב אחר אנשים ששנתם נודדת, שהוא לא יירדם על משמרתו ושיעיף את הזבל הזה לכל הרוחות. איזו תקנה, איזו תוחלת ותכלית יש לה למדינה, שמסבסדת לאויב העם הזה לימודי רפואה שבסיומם הוא עוד עלול להעניק שירותי בריאות לאזרחיה.
הידיעה בוואלה


ועוד עניין ישראלי. התרגום.
אני פשוט אעשה העתק-הדבק (חלקי) למה שכתבתי על התרגום של "ארוחת הערב":
"לא קראתי את הרמן קוך בשפת המקור. קראתי אותו בשפת ה-M. שפת האם שלי. עברית. עברית שתורגמה מהולנדית. והתרגום מצוין! הכוכב השישי לספר בהחלט מגיע למתרגמת, ענבל זילברשטיין. כבוד."


לסיום,
בפתיח שלי כתבתי שלא יכולתי לחכות אחרי "ארוחת הערב" ולכן קראתי מיד את "בית קיץ עם בריכה". בדיעבד, הרצף הזה התברר כלא מוצלח במיוחד. שניהם מרתקים ושואבים (הארוחה יותר), שניהם בועטים ומכאיבים (הארוחה יותר), שניהם מפתיעים ומהממים (הארוחה יותר), שניהם מצוינים ומעולים (הארוחה יותר) ושניהם לא עוזבים אותך בסיום הקריאה (תיקו). ובכל זאת, אני מאמינה שהייתי נהנית יותר בבית הקיץ אם הייתי מסיימת לעכל את ארוחת הערב לפני שקפצתי לבריכה. חבל שד"ר מארק שלוסר לא הזהיר בפתיחה שלא מומלץ להיכנס לבריכה מיד אחרי האוכל.

סליחה על החפירות ותודה על הסבלנות.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על בית קיץ עם בריכה