את <mark>יעל נאמן</mark> ניסיתי לקרוא אחרי ספרו הסופר-אקסטרא-פנומנלי הביתה של אסף ענברי. ספרה של <mark>יעל נאמן</mark> היינו העתיד היה עצי, לא מעניין ולא קריא. ננטש מהר.
האם הספר הזה, שגודלו ביחס בהפוך לגודל שמו, עדיף? הפעם הוא לא עצי, מכסימום שיח קטן, סנה בוער ולא נאכל.
<mark>יעל נאמן</mark> בת גילי. ההפרש ביני לאחותי הוא מעט מעל 13 שנים ולכן גדלתי כנסיך קטן שהאוכל הוגש לפיו ורצוי טעים וחתוך קטן. <mark>יעל נאמן</mark>, לעומת זאת, גדלה תחת הפשע ה

לקראת סוף חייה, אישה בשם פזית, מחליטה להשמיד כל זכר לקיומה. היא תורמת את גופתה למדע, מבקשת שלא תיערך הלוויה וגם שלא ידברו בה. עוד לפני כן גזרה את דמותה מתמונות, מחקה הערות שרשמה בספרים ומסרה אותם. אחדים אפילו גרסה. מדוע עשתה זאת?

כעשור אחר מותה של האישה, הסופרת <mark>יעל נאמן</mark> מחליטה להפר את בקשתה של המנוחה ולהנציח את זיכרה. היא מתחילה לאסוף עדויות על חייה של פזית מאנשים שהכירו אותה, לארוג את העדויו

מחיקה ככפרה

לקראת יום כיפור, אני בדרך כלל מחפש ספרים המצליחים להתקשר להלך הרוח שלי ביום הזה, יום של התכנסות פנימית והרהורים, על מי שאני כאדם הנושא זיכרונות מוארים ואפלים כאחד.

השנה קרה לי דבר שונה, בקשתי לקרוא ספר אחר, שלא ציפיתי ממנו להתחבר לאווירת יום כיפורים. אך בניגוד למצופה, היה היתה של <mark>יעל נאמן</mark>, הפתיע אותי בכך שהוא הצליח לאפשר לי להביט לפינות אפלות בחיי, להן אני בדרך כלל מבקש לעשות דלי

גרתי בויזל 3 בשנת 99 כ7 שנים אחרי שפזית גרה שם. הייתי משוכנע בכך עד שחזרתי לשכונה שגרתי בה וגילית שגרתי ברחוב יהלל – קרוב אבל לא בדיוק. אני לא חושב שהייתי מצליח להיות עד מהימן.
פזית ( סילביה ) פיין נפטרה ב2002 וביקשה להמחק. <mark>יעל נאמן</mark> פגשה אותה לרגע בויזל 3 אבל הן מעולם לא דיברו והיא לא הכירה אותה.
עשר שנים לאחר מותה נאמן פוגשת באקראי אנשים שמזכירים את פזית ומחליטה לחפור ולהוציא את זכרה מן האוב.

על הבית שאנחנו מחפשים כל חיינו

היה לך טוב, או היה לך רע, ספרה של <mark>יעל נאמן</mark>, מעבר להיותו כתוב היטב, זהו ספר שמעורר מחשבות, על מגוון נושאים כמו הורות, ילדות ובית, המגדרים את מה שאנחנו לטוב ולרע, או את חוויית ילדותנו הפגומה שאותה אנחנו מבקשים לרפא כל חיינו.

היה לך טוב, או היה לך רע, הוא משפט הפותח מפגש של ילדי קיבוץ לשעבר, בו הם מתארים את ילדותם כשתי אפשריות מנוגדות, טוב, או רע, מה שלכאורה מקטלג

ניתן להוציא אדם מן הקיבוץ אך לא ניתן להוציא את הקיבוץ מהאדם.

הסופרת <mark>יעל נאמן</mark> היא בת קיבוץ יחיעם, אותו עזבה לפני שנים רבות לטובת מעבר לעיר הגדולה ולימודי ספרות באוניברסיטה. את ספרה הראשון "היינו העתיד" לא קראתי, אך כעת אקרא אותו בוודאות היות שגיליתי בקובץ הזה סופרת מעולה ורגישה שאינה עושה הנחות. הקובץ "כתובת אש" כולל מספר סיפורים שונים זה מזה אם כי כולם מסופרים בגוף ראשון. חלקם סיפורים ריאליסטיי

עוד סיפור על התבגרות בקיבוץ שיתופי, לינה משותפת וכל הג'אז הזה. לא נמאס? מסתבר שלא...

האמת, יש חשיבות לספרי ההתבגרות הקיבוצית האלה, בין אם הם חצי-היסטוריים או עיוניים ("הביתה" של אסף ענברי) ובין אם כאלה, בעלי ערך ספרותי ויומרות ספרותיות, ופחות היסטוריה גרידא.
הערך שלהם הוא שהם נותנים שמות ופנים לאנשים שבמידה רבה בנו את הארץ הזו. האנשים שהקימו קיבוצים באזורים שכוחי-אל, בתקופה בה המדינה הייתה לא-פ

בילדותי היתה לי דודה אחת ובני דודים בני קיבוץ, ודוד שעזב את הקיבוץ עם משפחתו בלחץ אישתו וכל חיו התגעגע לשוב לשם. כך שבתות ילדותי היו רצופים בלא מעט ביקורים בשני קיבוצים שונים ורחוקים זה מזה – ראש הנקרה וגבעת חיים איחוד. אמי תיארה את הקיבוץ כגן עדן לילדים – מרחבי הדשא, פינת החי, הבתים הפתוחים תמיד, שלא כמונו העירונים הנעולים בתוך בתינו ואוסרים על ילדינו לצאת סתם כך החוצה. בני הדודים הקיבוצניקים שלי

כשהייתי ילדה חלמתי לגור בקיבוץ. מעולם לא ביקרתי בכזה. הידיעות שלי על הקיבוץ התבססו על שני מקורות עיקריים: ספרי "דפי תמר" של דבורה עומר שקראתי בהם שוב ושוב, וסיפורים ששמעתי מאחת הילדות בשכונה, שהיו לה קרובים בקיבוץ, ולכן נפל בחלקה המזל להתארח בקיבוץ בחופשות הקיץ. היא סיפרה לנו על בריכה שאפשר לטבול בה מתי שמתחשק, ועל קיוסק שניתן לקחת ממנו ארטיקים מבלי לשלם. בעיני הילדה שהייתי, ששיחקה בחצרות צפופות מ