“קשה למצוא לספר שם יותר חידתי ומוזר מאשר "גם הדג ישיר". שלוש המילים הללו ייאמרו לקראת סוף הספר בנאום של אחת הדמויות, ואולי שם הוא יובן יותר. אבל לפני כן, כמה מילים על העלילה עצמה. ובכן העלילה דלה יחסית, אין בה אירועים דרמטיים רבים. זהו יותר מסע חניכה של ילד נטוש בשם המוזר — גם במונחים איסלנדיים, כך מתברר בספר —אלפגרים. אלפגרים גדל בבקתת כבול דלה אצל זוג זקנים עניים, פשוטים ומיוחדים, במקום שנקרא ברקוקט ליד רייקיאוויק. הבית שלהם משמש כמין מעון מכניס אורחים לאנשים משונים, משולי החברה, ואלפגרים גדל בתוך העולם הצבעוני, המוזר ונטול ההיררכיה. במקביל, לאורך כל הסיפור נמצאת דמותו החידתית של גארדאר הולם, אדם שגדל בעבר באותו כפר ונעשה זמר מפורסם בעולם הגדול. גארדאר מופיע בכפר לביקורים חטופים ונעלם כלעומת שבא. דמותו מסתורית, אולי אפילו אשליה, והיא מניעה את העלילה ומרחפת מעליה ומעל חייו המתהווים של אלפגרים. "כמעט איני זוכר את הזמן שבו לא היה גארדאר הולם בחיי מעין אותה לחישה עמומה שמאחורי ההר הכחול מעבר לים" (עמ' 67). אפשר שגראדאר הוא מעין בבואה מטרימה לחייו הבוגרים של אלפגרים, שהרי שניהם גדלים באותו המקום, שניהם עוברים באותן תחנות ושניהם מחפשים "לשמוע את הצליל האחד הטהור" (עמ' 88).
הספר קיבל אצלי חמישה כוכבים, אבל הקריאה בו לא קלה. יש משהו חמקמק מאוד בכתיבה של לכסנס, כאילו היא אינה מהודקת עד הסוף. מצד אחד הכתיבה טובה, והסיפור מתקדם, אבל באותה מידה היא גם מעורפלת ומכילה לא מעט אירוניה דקה והומור עדין ויוצרת תחושה שיש כאן משהו לא לגמרי ברור. סיפור שמתנועע בין ריאליזם לאגדה. יש בספר גם ערפול מכוון של הזמן. למרות שברור מכמה קטעים שהעלילה מתרחשת במאה העשרים, הדמויות של הסב והסבתא נחוות כשרידים של עולם קדום יותר. הן מוצגות מצד אחד כדמויות פשוטות ונגישות, ומצד שני לכסנס מצליח לגרום לתחושה מעורפלת כאילו מדובר בדמויות מיתולוגיות של זמנים קדומים. כך נוצר הרושם שברקוקוט איננו רק מקום ממשי ליד רייקיאוויק, אלא מעין מרחב מיתי-זיכרוני, עולם קטן וסגור שמכיל בתוכו סיפור רחב הרבה יותר. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, קשה היה לי לקרוא ברציפות יותר מפרק אחד או שניים בכל פעם. אולי זה גם קשור לכך שכל פרק הוא יחידה כמעט עצמאית, שברוב הפעמים מתהדר בסיום אירוני עוקצני, או באיזה משפט מעורר מחשבה.
גם מקריאה אחת די ברור שהספר דחוס ומכיל כמה רבדים, אבל אם צריך להתעקש על ציר מרכזי, הרי שהוא העימות הבלתי פתיר בין האותנטי לבין המוחצן. בין התהילה המדומיינת, לבין חיים פשוטים ושורשיים. בין העיסוק בייצוג של הדבר לבין המהות. זהו הצליל הטהור שאותו אלפגרים וגארדאר מחפשים. האם אפשרי למצוא צורה של חיים שאינה זיוף? האם יש ערך דווקא לחיים הבלתי־זוהרים? אולי לכסנס מבקש לומר לנו שהנקודה הבעייתית בתהילה היא שהיא הופכת את האדם לדמות או לסמל, במקום לחיות את החיים עצמם, ושיש מחיר להגשמת השאיפות לחיים של מעמד ושל כבוד. במובן הזה, גארדאר הולם איננו רק אדם מסוים אלא גם דמות של דימוי ופיתוי רוחני, והבטחה לחיים אחרים.
אחת החוזקות של הספר היא שהוא נותן לסימבוליקה לנבוע מעצמה, בין הסדקים, בלי להכריז על כך. הוא יכול לעבור ממשפט שנשמע כמו תיעוד יבש של חיים פשוטים אל משפט שנשמע כמו אגדה או פתגם עתיק, והמעבר הזה טבעי כל כך שכמעט לא שמים אליו לב.
לקראת הסוף, כאשר אלפגרים נפרד מסבו וסבתו, סבתו אומרת לו כך: "'יהי אלוהים עמך, גרים יקירי', אמרה וכעבור שניה הוסיפה: 'ואם תפגוש אשה זקנה ועניה כמוני אי-שם בעולם, שא ברכתי לה'" (עמ' 243). יש משהו במשפט הזה שמרכז בתוכו את יופיו השקט של הספר. את החסד, את הצניעות, ואת הגעגוע לעולם שכמעט נעלם. אולי זה גם מה שנשאר ממנו אחרי הקריאה. לא עלילה מהודקת או מסר חד, רק צליל אנושי דק וטהור.”
