“בעקבות שיטוטי באזורים שמהם התחילה תל אביב לצמוח, הגעתי גם לשרידי בתי הבאר שהיו בפרדסי יפו בראשית המאה הקודמת. בעקבות כך קראתי את הסיפור הקצר היפיפה של בנימין תמוז "תחרות שחיה", החוזר אל אותם ימים שעוד היו מתניידים בכרכרות על דרך יפו ירושלים העתיקה, שהייתה עוברת בין אותם בתי באר ופרדסים.
הסיפור והכתיבה של תמוז מצאו חן בעיני מאוד ולכן חיפשתי עליו קצת ומצאתי שהספר הנוכחי, "מינוטאור", נחשב משיאי יצירתו של תמוז, ויש הטוענים שהוא הטוב ביותר. אז חיפשתי ומצאתי עותק ישן בספריה הציבורית (בהמשך גיליתי שניתן לקרוא כמעט את כל יצירתו של תמוז, כולל הספר הזה, בפרוייקט בן יהודה).

לא מדובר בספר ארוך, זהו רומן קצר יחסית, ואף שהכתיבה קולחת וטובה, הרומן עצמו דחוס, קצת אפל, ומרובד בכמה שכבות. הדמות הראשית היא אלכס אברמוב איש מודיעין ישראלי, מילדי המושבות הראשונות, שגדל בין איכרי המושבה, ובבתי ספר חקלאיים, אבל הוריו הם אקצנטריים ותלושים מההוויה הצברית המתחדשת. אברמוב הוא נשוי ואב לילדים, שמתוקף תפקידו הוא מסתובב בעולם, בעיקר באירופה, לצורך משימות ביטחון חשאיות. אבל מדובר באדם עם עבר משפחתי מיוחד, שנושא עימו בדידות קיומית וכמיהה רומנטית כמעט הרסנית. ביום הולדתו ה־41, בלונדון, הוא רואה את תיאה באוטובוס. נערה אנגלייה בת 17, ומרגיש שאותה חיפש כל ימיו. המפגש הזה, שהוא בעצם כמעט לא מפגש, הופך אצלו להתגלות. הרומן עצמו כתוב דרך כמה נקודות מבט. המבנה הזה יוצר מעין מבוך עלילתי, לא סבוך, אבל כזה שמשקף מבטים שונים לאותם אירועים.

אם אני מבין נכון, בספר הזה תמוז מרחיק במידה מסוימת את המבט מן הישראליות השורשית־ילידית, ועוסק בשאלות קיומיות אוניברסליות: אהבה בלתי אפשרית, גורל, תשוקה, החמצה. מצד שני אפשר לקרוא את הספר גם כרומן על הצבר שהתעייף מן הצבריות שלו. אולי המשיכה שלו לתיאה האנגלייה קשורה גם למשיכה שלו, או של הישראליות בכלל, לאירופה הקלאסית: לאסתטיקה, למוזיקה, לתרבות, לעולם ישן ומעודן יותר, שגם הוא קיים אולי רק בדמיון.”