ביקורת ספרותית על ללכת בדרכך - טרילוגיית אני לפניך #1 מאת ג'וג'ו מויס

---

כשאני לוקחת ספרים מהספרייה אני מקפידה שתהיה חלוקה פנימית שוויונית בין סוגי הספרים: 2 ספרים קלילים מאוד- ספרות נוער או משהוא קיצ'י עד בחילה, 2 ספרי עיון ו 2 ספרים באנגלית- בדרך כלל נובלות. הסיבה לחלוקה הקשוחה היא שאני רוצה להיות ערוכה לכל תרחיש- בימים הקשים אני אקרא קיץ', בימים רגילים אני אקרא את הנובלות באנגלית ובימים הטובים, בהם השמש זורחת מכל מקום אני אקרא את ספרי העיון. חוקי לא תעשה בספרייה- לא לוקחים מותחנים, לא לוקחים ספרי שואה ולא לוקחים ספרים על מחלות ובתי חולים, יש לי מספיק אקשן ובית חולים בחיים, כשאני קוראת אני רוצה להתנתק מזה קצת.
לאור כל הנ"ל, כשלקחתי את ללכת בדרכך מהספרייה (בעקבות המלצה נלהבת של הספרנית) הרגשתי שאני מפרה את הכללים של עצמי ותהיתי מה הולכות להיות ההשלכות של זה. הנסיבות המקילות היו שכבר הכרתי את הקווים הכללים של הסיפור מפפריקה.
פפריקה קוראת פי 3 זמן יותר ממני ובקצב מהיר פי 3 משלי ולכן היא משלימה לי בעל פה את מה שאני לא מספיקה לקרוא.
אז אחרי שסיימתי לקרוא את הספרונים הקלילים שלי, הגיע הזמן לפתוח את ללכת בדרכך, וצללתי.
זה התחיל רגוע, תיאור של עבודה בבית קפה, התבוננות באנשים, חייכתי לעצמי וחשבתי על קרקס הטיפוסים שפוגשים בבית חולים והמשכתי הלאה, מחכה לקטעים הקשים. ואז הם הגיעו. מצאתי את עצמי קוראת על הדיכאון, על חוסר האונים, על דעתנות של אדם מבוגר שהרגיש שהחיים שלו נפסקו לנצח ושבעצם אי אפשר להתווכח איתו, כי יש בזה יותר מידי אמת. קראתי וחשבתי על הילדים שלי בבית החולים, על ילדים שנולדו חולים, שמכירים את בית החולים כמו את הבית שלהם, על ילדים שהיו בריאים ופתאום חלו וראו את העולם שלהם מתרסק. העולם שלהם לא היה מורכב מהצלחות עיסקיות מרחיקות לכת או מטיולים סביב העולם, העולם שלהם היה מורכב משגרה של הליכה לבית ספר, אהבה לספורט, למוסיקה, מחברים ומתכנונים לקראת הצבא. זה לא הפך את ההתרסקות לפחות כואבת, זה לא הקל עליהם אפילו לא קצת. אמא שלי סיפרה לי פעם על פתגם בערבית שאומר: "הבריאות היא כתר על ראשם של הבריאים שרק אנשים חולים יכולים לראות", זה כל כך נכון.
הילד הכי עקשן שאני מכירה בן 3, הוא לא מדבר, אבל אין סיכוי בעולם שמישהו יצליח לעבוד עליו או לגרום לו לעשות משהו שהוא החליט שהוא יעשה. הילד הזה הוא שמש קטנה, אי אפשר שלו לחייך אליו בחזרה, שלא לצחוק אליו בחזרה, שלא להשתתף במשחק ההבעות שלו- הדרך שלו לדבר אלינו. ילדים חווים דיכאון, כמו מבוגרים, הם יכולים להיות עקשנים כמו מבוגרים, הם מבינים שהם חולים כמו מבוגרים, הם מפחדים כמו מבוגרים.
אבל בצד כל הכאב הזה, בצד הימים בהם אני מנסה לשכוח את עצמי ואת החוויות של היום למשך הפסקה מבורכת של כמה שעות, בהרבה מהימים אני חוזרת הביתה עם חיוך גדול, עם סיפור על גיא שהתחיל למחוא כפיים ולעשות שלום לכל מי שיוצא מהמחלקה, על יונתן שכבר מבין משפטים שלמים באנגלית, על אור והחיוך המהפנט שלה ועל רונן שקרא לי מקצה המחלקה כדי שאבוא לשחק איתו. יש הרבה מאוד אור במקומות האלה, הוא קצת חמקמק, זה לא הדבר הראשון שרואים כשנכנסים למחלקה, צריך לנשום את המחלקה, לגור בה קצת, לשכוח את עצמך שם כדי לראות את הערבוב הזה של הכאב והשמחה, את הגוש הזה בגרון שאת לא יודעת אם הוא נמצא שם כי כואב לך או כי את מתגעגעת אליהם. זה היה חסר לי בספר. הספר התעסק בשאלות שכולם מבינים שהן גורליות, הוא התעסק בשאלה האם אפשר להמשיך לחיות ככה, עם הנכות. כשמתעסקים בשאלה כל כך גדולה, כל כך מפחידה, לא נשאר מקום לחיים הקטנים היומיומיים עם המצב, להתמודדות איתו לא מתוך ציפייה למוות שיסיים אותו, אלא המאבק האין סופי לחיות את החיים האלה כמו שהם, המאבק הזה שלא לוקח בחשבון את האפשרות של התאבדות, כי לא מדברים על זה, המאבק האפור, שאין לו סוף.
הדבר השני שהיה חסר לי בספר זה המקום של המשפחה. ברגע שבו מתגלה שאדם אחד חולה במשפחה, החיים של כולם משתנים, אז נכון, החיים של ההורים של וויל נעצרו בספר במובנים מסוימים, אבל הם לא תוארו לעומק, והדבר שהכי היה חסר לי שם זה הרגעים השמחים, כן, בתוך הים הזה של הדאגה יש רגעים שמחים. פעם הסתכלתי על ילדה מיוחדת במינה בת 4, שחולה בניוון שרירים. היא יושבת תמיד על עגלה מיוחדת, היא לא יכולה להזיז את הרגליים, היא לא יכולה ללוש פלסטלינה, גם אחרי שאני מרככת לה אותה, זה קשה לה מידי והיא גם לא יכולה להשתעל, יש לה מכונה מיוחדת שעוזרת לה לנקות את הליחה מהגרון. הילדה הזאת יושבת בדרך כלל ומפטפטת במרץ עם מי שהיא רק יכולה, מספרת סיפורים על האחים שלה, על ההורים שלה, יש לה קול קטן וצפצפני קצת, גם זה תוצאה של המחלה, וכשלא מבינים אותה, היא לא כועסת בכלל, היא פשוט חוזרת על אותו המשפט עוד פעם ועוד פעם, בסבלנות שנדיר למצוא אותה. היא נהנית מהדברים הקטנים שהיא יכולה להנות מהם, כי אין לה אפשרות אחרת, כי זה מה שיש. ככה גם נראים גם הורים לילדים חולים, לומדים להנות מהדברים הקטנים שהחיים בכל זאת נותנים.
אבל היה דבר אחד שמצא חן בעיני בספר- השינוי של לו. אם יש דבר אחד שאני יכולה לומר בוודאות, הילדים האלה שינו אותי. התאהבתי בהם עד מעל לראש, החברים שלי צוחקים שכשאני מדברת עליהם אני נמסה. ההתאהבות הזאת מביאה איתה הרבה כאב ודאגה אבל גם הרבה כוח, הרבה אור ואיזה משהו חדש, שאין לי ממש שם בשבילו שגורם לי להרגיש יותר מוגנת.
תודה מלאכים שלי.

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על ללכת בדרכך - טרילוגיית אני לפניך #1