ביקורת ספרותית על אלה המכושפת - מהדורה מחודשת מאת גייל קרסון לוין

---

אז השבת הייתה אחד המקרים בהם הייתי זקוקה לקיטש הכי קיטשי שיש, וזה היה הספר שענה בצורה הטובה ביותר על הקריטריונים האלה (מבין הספרים בבית שלי).
יש לי יחסי אהבה- שנאה עם הספר הזה.
מצד אחד הוא מציג גרסה הרבה יותר סימפטית מבחינתי מהגרסה המקורית של סינדרלה, אבל מצד שני...
"נוסף על כך, משמשת הקללה כמטאפורה על מעמדה של הבת - והאישה - כמעט בכל העולם עד היום, בעצם. בסופו של הסיפור רומזת הסופרת לדעתה על דרכי השחרור של האישה משעבודה".
עם זה בדיוק יש לי בעייה.

--- זהירות ספויילרים ---

אז הפתרון לכל בעיותיי הוא להתאהב ולהתחתן?! סליחה?!
לא לא ולא.
אני בהחלט מאמינה במוסד הנישואים אבל אני חושבת שאישה, כאדם, לא בגלל שהיא אישה, צריכה למצוא את הפתרון לבעיות שלה בלי קשר לזוגיות שיש לה או אין לה.
בסיפור, החיים של אלה עצמה לא מספיקים כדי לשבור את הקללה, רק החיים של אהוב ליבה וגורל מולדתה מספיקים. אני לא חושבת שזה צריך להיות ככה. אם את לא תדאגי לעצמך, לא יהיה מי שידאג לך ואת גם לא תוכלי לדאוג לאחרים.
אני זוכרת איך בתור ילדה ממש קטנה, כשלא רציתי לבוא לאכול כי הייתי באמצע טיפול בבובות שלי, אמא שלי הייתה אומרת לי שכדי להיות אמא לבובות שלי אני צריכה כוח, אני צריכה לאכול.
גם מודל היופי המוצג בספר מציק לי, מודל של נערה דקיקה וקטנה בעלת רגליים זעירות.
מתי נשתחרר כבר מהדבר הזה?
יש כל מיני סוגים של יופי, ובעיקר, זה תלוי בעיני המתבונן, למה לא יתכן שגיבורה של ספר תהיה יפה ושמנמנה?

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על אלה המכושפת - מהדורה מחודשת