ביקורת ספרותית על עוד יום אחד - מטר סיפורת # מאת מיץ' אלבום

---

מה קורה כשאנחנו מאבדים אדם אהוב?
זה לא משנה אם זה ילד, מבוגר או זקן, קודם כל ולפני הכל זה כואב. בצורה בלתי נסבלת. ואחרי זה - עם זה מגיעים הגעגועים והם נשארים שם, לא הולכים.
מה הייתי נותנת בשביל עוד יום אחד עם ילדה שעברה לעולם אחר?
המון, אין מילים לתאר.
הייתי מבקשת ממנה סליחה על כל הפעמים שהבטחתי שאבוא ולא הספקתי, זה לא תירוץ.
הייתי נותנת לה חיבוק גדול גדול גדול ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה. הייתי אומרת לה תודה על כל מה שהיא לימדה אותי, תודה על האהבה שלה.
הייתי אומרת לה שאני שמחה בשבילה שהיא לא סובלת יותר.
אבל האמת היא, שבמובנים מסוימים, היא עדיין איתי, אנשים שאוהבים לא נעלמים בכזאת קלות.
אני יכולה לדמיין לעצמי את דעתה בנושאים כאלה ואחרים, אני חושבת על השוואות שהיא הייתה עושה בין המחלקה הישנה לחדשה. את ההסברים שלה על המחלה שלה, על הטיפולים שלה, על ההורים שלה. אני יכולה עוד לשמוע את הקול המתוק שלה מסביר לי.
מיץ' אלבום, בספר רגיש וכל כך מדויק תופס את הרכות והכאב של האובדן הזה, כמו גם את הנוכחות של משהו שאבד בחיינו.
המילה אובדן לא מתארת מספיק טוב את התחושה הזאת, שמורכבת מרגשות אשמה וגעגועים והקלה על סבל שנגמר וכאב ועוד געגועים.
ולפעמים אנחנו נופלים. מספיק חזק כדי להתחיל לתהות אם אפשר לקום בכלל ובשביל מה? הרי עוד יומיים תנחת המכה הבאה ואין כוח יותר להמשיך, אין כוח יותר להחזיק חזק אנשים אחרים. כן, כי כל אחד צריך משהו שירים אותו.
וקשה להמשיך להאמין שיש עוד סיכוי לגרום לילדים אחרים להתחיל להתאמץ כדי לצאת מהמקום הנזקק, כדי לפרוש כנפיים ולעוף.
וכל מה שאני רוצה זה לשים את הראש ולא להרים אותו.
ואז היא מגיעה שוב, לא, לא פגשתי אותה בגוף שלה, שכבר איננו, היא חזרה אליי בצורה אחרת ובעדינות הרימה אותי עם חיוך וציור שהיא ציירה לי לפני כמה חודשים.
והמבט שאומר לך שהם שווים הכל. גם את הכאב, גם את המשקולת שמונחת לך על הלב. גם את השמחה.
"לכל משפחה יש סיפור רפאים", אתם יכולים להאמין, אתם יכולים לא. אני מאמינה.

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על עוד יום אחד - מטר סיפורת #