“מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים. כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר שהספר מצחין, דיוקן עצמי אומר שהתמונות מצאו חן בעיניה. היא חותמת על הביקורות "מאיה" ומגישה אותן לאישורו של מר פיקרי. סיימתי לקרוא את הספר, ובלב הומה התחלתי לשוטט בביקורות בסימניה. הטריד אותי שלא הצלחתי למצוא ביקורת שלוכדת את מה שאני מרגישה. אם הייתי מוצאת, כמו שקורה לעיתים, הצורך לכתוב בעצמי היה נחסך ממני. "תודה שאמרת את זה!" הייתי נאנחת בהקלה, ומסמנת שאהבתי את הביקורת. אבל הפעם זה לא קרה, ולא הצלחתי לכבוש את התחושה המטרידה הזו, שמישהו חייב להסביר את הקסם בספר הזה, ואם איש לא עשה זאת עד כה – אז אין לי ברירה אלא לנסות בעצמי. אני תוהה על כך, תוך כדי כתיבה. למה כל כך חשוב לי לכתוב ביקורות ספרים? להכריז בפני העולם שהספר מצא חן בעיניי אני יכולה לעשות גם בלחיצת כפתור פשוטה – ארבעה כוכבים, חמישה כוכבים. ציור של תפוח, גבינה או דיוקן עצמי. זהו. למה צריך את כל המילים האלה? כנראה אני מסוג הילדים שהשאירו אותם בחנות ספרים. הספר הזה הוא התגלמות הצורך שלי לכתוב ביקורות – או במילים אחרות, הוא נראה כמו מענה לצורך של גבריאל זווין להסביר את הקסם בקריאה, את האושר שהעניקו לה הספרים האהובים עליה, את האופן שבו הם יכולים להפוך לאות הסודית, הפרטית, של ברית אוהבים; את האנשים הנפלאים שאפשר להכיר בזכותם – כמו קיצור דרך לליבו של ידיד נפש. הספר לא עמוק או מתוחכם במיוחד, אבל עדין ומתוק; הדיאלוגים נפלאים ואמינים, ההומור משובח, הדמויות מעוררות חיבה והכיף גדול. חוץ מזה, כמעט כל הספרים שמוזכרים בו הם ספרים אמיתיים, ויש לכך שתי משמעויות: (1) הוא מכיל רשימה ארוכה ונלהבת של המלצות, ו-(2) כל אזכור של ספר שאהבת הוא כמו נפנוף שלום חביב של ידיד ותיק. במקרה שלי: "הטירה היא שלי" (שהוא כנראה הספר האהוב עליי בעולם), "גנבת הספרים" (היה האהוב עליי לפני קצת יותר מעשור), "נשואה לאמריקה" (צביטה חדה של געגועים), "אשתו של הנוסע בזמן" (צביטה קלה). דיאלוג על הרחת-לוקום מ"נרניה" שחרר ממני פרץ צחוק של הפתעה והזדהות. בובה של הרמיוני גריינג'ר העמיקה את החיבה שלי לאחת הדמויות. מי מאיתנו לא אוהב להרגיש שמכירים אותו כל כך טוב?”

“בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה. אני אוהבת ספרים על ספרים. אני אוהבת את גבריאל זוויין, כל מה שקראתי משלה היה מעניין וטרילוגיית הבכורה הייתה מאד מוצלחת ושונה ,היא כותבת ברגישות והדיאלוגים שלה אמינים. הספר הזה ,איך שהוא ,ירד לתחתית הערימה תחת הכותרת " ליום שאני מסתובבת עם תיק וצריכה ספר לא כבד מדי " . התחלתי אותו פעם פעמיים ועזבתי. אבל הבוקר פשוט לקחתי אותו ליד סיימתי 249 עמודים שהם באמת תענוג לכל חובב ספרות. איי. ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים שחי באי אליס לא רחוק מניו ג'רסי, איי. ג'יי אלמן מזה שנה וחצי הוא מריר ,ציני, עוקצני, ווכחן ,סנוב ספרותי שאיבד עניין בחיים פחות או יותר. הוא שונא את הקונים שלו למרות שעיקר רווחיו מגיע מתירי הקיץ הוא לא מוכן להתפשר ולמכור ספרות פופולרית, פנטסטית או כזו שעוסקת בערפדים. יש ברשותו עותק של היצירה טמרליין של א.א.פו שרק 50 עותקים ממנה יצאו לאור והיא שווה מאות אלפי דולרים, הוא רכש אותה ב 5 דולר ונוצר אותה לימי הפנסיה אבל יום אחד היא נעלמת. הנסיבות גורמות לו להתיידד עם מפקד המשטרה המקומי שמנגד לומד לאהוב קריאה והוא גם זה שימצא את היצירה הרבה שנים אחר כך ויחזיר אותה לאיי ג'יי. אמיליה היא סוכנת צעירה של הוצאה לאור שמגיעה לאי פעם בעונה עם הקטלוג החדש מתוך כוונה לשכנע אותו לקנות כמה שיותר, הסוכן שקדם לה הלך לעולמו ואיי ג'יי שחיבב אותו והיה מנהל עמו דיונים עמוקים וארוכים על ספרים וספרות שומע לראשונה על מותו מפיה ומוציא עליה את אבלו ואכזבתו. הוא מתחרט על זה, היא תמשיך לחזור בכל עונה עד שכמה שנים אחר כך הוא יגלה שספר שהמליצה עליו בחום רב והוא סרב בתוקף לנסות - יש לו דעות מאד ברורות מה ראוי לקרוא ומה לא - הוא אכן טוב והוא מפתח אליה רגשות ומחזר אחריה במגושם, בסוף הם יינשאו וימצאו אושר. במקביל ננטשת בחנותו מאיה בת השנתיים ורבע עם פתק מאימא שלה שגווייתה הטבועה תמצא למחרת .בפתק מסבירה האם ( סטודנטית מלגה מבריקה מהרווארד )שהתינוקת חכמה לגילה ,שאין אבא בתמונה ולה אין משפחה ,שהיא הגיעה לסף ייאוש היא עוזבת את ביתה בחנות כי היא רוצה שתגדל במקום עם ספרים עם אנשים שאכפת להם מספרים . איי ג'יי שרעייתו הייתה בחודש השני להריונה כשנהרגה בתאונת דרכים נקשר למאיה ומגדל אותה עם סיוע רב מהקהילה סביבו .גיסתו לשעבר ,מפקד המשטרה ואמילייה. בהמשך נגלה מי היה בעצם האב הביולוגי ומה הסיפור מאחורי התאבדותה של האם. מאיה גדלה להיות נערה משכילה שקוראת עם עתיד בכתיבה. הספר מלא רפרנסים תרבותיים להמוני ספרים וסופרים המוזכרים בשמם המפורש ,החל בשמו של החתול של אמילייה - עכרור השלולית - דרך דיבור ישיר על ספרים וסופרים בדיאלוגים בין הגיבורים ( שוטרים מעדיפים לקרוא את ג'פרי דיוור ) וכלה בדיון על רחת לקום ומדוע הוצגה כפיתוי האולטימטיבי לבגידה במשפחה. לפני כל פרק יש עמוד שער שכולל שם של סיפור קצר (צאן לטבח -רואלד דאל ,יהלום גדול כמו הריץ' -סקוט פיצ'רלד ,הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קלאוורס- מארק טווין) שמתקשר איכשהו למה שקורה בפרק ופסקה שנכתבה למאיה ע"י אביה שמזכיר לנו בקצרה את עלילת הסיפור מנתח אותו ונותן איזה לקח או המלצה . לאט לאט אנחנו מבינים שזו למעשה הצוואה שישאיר אחריו האב האוהב לבתו. אהבת הספר והספרות שורה על הספר הזה. פשוט תענוג”

“אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן. עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל, כמו שאומרים, זרמתי עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה עד שהתברר לי שהוא היא. הספר הזה הוא קלילון רדוד, המשתמש בכל האמצעים הלגיטימיים לגרום הנאה לקורא. החל משימוש בקלישאות בנליות, דרך ליטוף האגו של הקורא באיזכור המון ספרים שסביר שהוא קרא, התייחסות קצרה אליהם כך שגם אם לא קראת - לא נורא, אתה יודע במה מדובר, הבטחה שגם אם מאוחר - האושר יגיע, ואושר, כידוע לכל, משמעו בן זוג, אהבה, וילד (לא משנה הסדר) ועיקר העיקרים של הנאה - להתרחק עד כמה שאפשר מהמציאות. זהו. איי ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים באי נידח. האוכלוסיה הקטנה באי מוכפלת ומשולשת בקיץ על ידי תיירים ומצדיקה חנות ספרים. הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה, מריר וחמוץ והדבר האחרון שמתאים לו זה למכור. מצבו הכלכלי די גרוע ומצבו החברתי גרוע יותר. יש לו נכס שהוא מתכנן למכור ולפרוש מהחנות, אבל הנכס הזה נגנב בוקר אחד כשהוא משאיר את הדלת פתוחה ויוצא לריצה. מנקודת השפל הזו אפשר רק לעלות ולשמח את הקוראים: פעוטה מושארת (עם פתק!) בחנות שלו, הוא מאמץ אותה (בטח. ממש) ולומד להיות אב ואדם טוב יותר. הסיפור כתוב, לכאורה, למבוגרים. יש בו התאבדות, חד-הוריות, בגידות בבן זוג חוקי, גניבה, מחלה קשה, גסיסה, מוות... אבל הנימה היא נימה של ספרי נוער: הכל חד-משמעי, ברור והמציאות אינה משחקת פה תפקיד. הוא כתוב נחמד, מלטף לך ת'אגו, מבטיח. נצחיה הציעה לקרוא אותו בקיץ והמציאה עבורו ז'אנר חדש. הייתי אפילו נותנת לו ארבעה כוכבים, ככה רק לעודד את הסופרת שתמשיך לענג אותנו בספא הזה, אבל ההנחה שכל מה שאתה צריך לדעת על אדם יתברר לך אם תשאל אותו "איזה ספר אהוב עליך מכולם"? לא איפשרה לי את זה. שמעתם פעם שטות כזו? הוא יסתפק, אם כן, בשלושה כוכבים מכובדים ובתואר "חביב הקוראים".”

“בתור יצור ביקורתי הספר מאוד סובלני הן כלפי הדמויות (שאינן מושלמות ויודעות זאת)והן בעלילה (הוא מתחיל עם בחורה באופן די צולע אחרי המון זמן ועוד) והן הילדה כלפי אביהה.”

“מאיה יודעת שאמא שלה השאירה אותה בחנות הספרים. בפיקחות הגיונית ושובה לב של פעוטה רכה, היא מסיקה שזה מה שקורה לכל הילדים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות נעליים. יש ילדים שמשאירים אותם בחנויות צעצועים. יש ילדים שמשאירים אותם בדוכני סנדוויצ'ים. והחנות שבה השאירו אותך קובעת לך את כל החיים. כבר בגיל שנתיים וחצי היא מתחילה לכתוב ביקורות ספרים. ציור של תפוח משמעו שהריח של הספר קיבל אישור. גוש גבינה אומר שהספר מצחין, דיוקן עצמי אומר שהתמונות מצאו חן בעיניה. היא חותמת על הביקורות "מאיה" ומגישה אותן לאישורו של מר פיקרי. סיימתי לקרוא את הספר, ובלב הומה התחלתי לשוטט בביקורות בסימניה. הטריד אותי שלא הצלחתי למצוא ביקורת שלוכדת את מה שאני מרגישה. אם הייתי מוצאת, כמו שקורה לעיתים, הצורך לכתוב בעצמי היה נחסך ממני. "תודה שאמרת את זה!" הייתי נאנחת בהקלה, ומסמנת שאהבתי את הביקורת. אבל הפעם זה לא קרה, ולא הצלחתי לכבוש את התחושה המטרידה הזו, שמישהו חייב להסביר את הקסם בספר הזה, ואם איש לא עשה זאת עד כה – אז אין לי ברירה אלא לנסות בעצמי. אני תוהה על כך, תוך כדי כתיבה. למה כל כך חשוב לי לכתוב ביקורות ספרים? להכריז בפני העולם שהספר מצא חן בעיניי אני יכולה לעשות גם בלחיצת כפתור פשוטה – ארבעה כוכבים, חמישה כוכבים. ציור של תפוח, גבינה או דיוקן עצמי. זהו. למה צריך את כל המילים האלה? כנראה אני מסוג הילדים שהשאירו אותם בחנות ספרים. הספר הזה הוא התגלמות הצורך שלי לכתוב ביקורות – או במילים אחרות, הוא נראה כמו מענה לצורך של גבריאל זווין להסביר את הקסם בקריאה, את האושר שהעניקו לה הספרים האהובים עליה, את האופן שבו הם יכולים להפוך לאות הסודית, הפרטית, של ברית אוהבים; את האנשים הנפלאים שאפשר להכיר בזכותם – כמו קיצור דרך לליבו של ידיד נפש. הספר לא עמוק או מתוחכם במיוחד, אבל עדין ומתוק; הדיאלוגים נפלאים ואמינים, ההומור משובח, הדמויות מעוררות חיבה והכיף גדול. חוץ מזה, כמעט כל הספרים שמוזכרים בו הם ספרים אמיתיים, ויש לכך שתי משמעויות: (1) הוא מכיל רשימה ארוכה ונלהבת של המלצות, ו-(2) כל אזכור של ספר שאהבת הוא כמו נפנוף שלום חביב של ידיד ותיק. במקרה שלי: "הטירה היא שלי" (שהוא כנראה הספר האהוב עליי בעולם), "גנבת הספרים" (היה האהוב עליי לפני קצת יותר מעשור), "נשואה לאמריקה" (צביטה חדה של געגועים), "אשתו של הנוסע בזמן" (צביטה קלה). דיאלוג על הרחת-לוקום מ"נרניה" שחרר ממני פרץ צחוק של הפתעה והזדהות. בובה של הרמיוני גריינג'ר העמיקה את החיבה שלי לאחת הדמויות. מי מאיתנו לא אוהב להרגיש שמכירים אותו כל כך טוב?”

“בלתי אפשרי שלא לכתוב בקורת על הספר המענג הזה. אני אוהבת ספרים על ספרים. אני אוהבת את גבריאל זוויין, כל מה שקראתי משלה היה מעניין וטרילוגיית הבכורה הייתה מאד מוצלחת ושונה ,היא כותבת ברגישות והדיאלוגים שלה אמינים. הספר הזה ,איך שהוא ,ירד לתחתית הערימה תחת הכותרת " ליום שאני מסתובבת עם תיק וצריכה ספר לא כבד מדי " . התחלתי אותו פעם פעמיים ועזבתי. אבל הבוקר פשוט לקחתי אותו ליד סיימתי 249 עמודים שהם באמת תענוג לכל חובב ספרות. איי. ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים שחי באי אליס לא רחוק מניו ג'רסי, איי. ג'יי אלמן מזה שנה וחצי הוא מריר ,ציני, עוקצני, ווכחן ,סנוב ספרותי שאיבד עניין בחיים פחות או יותר. הוא שונא את הקונים שלו למרות שעיקר רווחיו מגיע מתירי הקיץ הוא לא מוכן להתפשר ולמכור ספרות פופולרית, פנטסטית או כזו שעוסקת בערפדים. יש ברשותו עותק של היצירה טמרליין של א.א.פו שרק 50 עותקים ממנה יצאו לאור והיא שווה מאות אלפי דולרים, הוא רכש אותה ב 5 דולר ונוצר אותה לימי הפנסיה אבל יום אחד היא נעלמת. הנסיבות גורמות לו להתיידד עם מפקד המשטרה המקומי שמנגד לומד לאהוב קריאה והוא גם זה שימצא את היצירה הרבה שנים אחר כך ויחזיר אותה לאיי ג'יי. אמיליה היא סוכנת צעירה של הוצאה לאור שמגיעה לאי פעם בעונה עם הקטלוג החדש מתוך כוונה לשכנע אותו לקנות כמה שיותר, הסוכן שקדם לה הלך לעולמו ואיי ג'יי שחיבב אותו והיה מנהל עמו דיונים עמוקים וארוכים על ספרים וספרות שומע לראשונה על מותו מפיה ומוציא עליה את אבלו ואכזבתו. הוא מתחרט על זה, היא תמשיך לחזור בכל עונה עד שכמה שנים אחר כך הוא יגלה שספר שהמליצה עליו בחום רב והוא סרב בתוקף לנסות - יש לו דעות מאד ברורות מה ראוי לקרוא ומה לא - הוא אכן טוב והוא מפתח אליה רגשות ומחזר אחריה במגושם, בסוף הם יינשאו וימצאו אושר. במקביל ננטשת בחנותו מאיה בת השנתיים ורבע עם פתק מאימא שלה שגווייתה הטבועה תמצא למחרת .בפתק מסבירה האם ( סטודנטית מלגה מבריקה מהרווארד )שהתינוקת חכמה לגילה ,שאין אבא בתמונה ולה אין משפחה ,שהיא הגיעה לסף ייאוש היא עוזבת את ביתה בחנות כי היא רוצה שתגדל במקום עם ספרים עם אנשים שאכפת להם מספרים . איי ג'יי שרעייתו הייתה בחודש השני להריונה כשנהרגה בתאונת דרכים נקשר למאיה ומגדל אותה עם סיוע רב מהקהילה סביבו .גיסתו לשעבר ,מפקד המשטרה ואמילייה. בהמשך נגלה מי היה בעצם האב הביולוגי ומה הסיפור מאחורי התאבדותה של האם. מאיה גדלה להיות נערה משכילה שקוראת עם עתיד בכתיבה. הספר מלא רפרנסים תרבותיים להמוני ספרים וסופרים המוזכרים בשמם המפורש ,החל בשמו של החתול של אמילייה - עכרור השלולית - דרך דיבור ישיר על ספרים וסופרים בדיאלוגים בין הגיבורים ( שוטרים מעדיפים לקרוא את ג'פרי דיוור ) וכלה בדיון על רחת לקום ומדוע הוצגה כפיתוי האולטימטיבי לבגידה במשפחה. לפני כל פרק יש עמוד שער שכולל שם של סיפור קצר (צאן לטבח -רואלד דאל ,יהלום גדול כמו הריץ' -סקוט פיצ'רלד ,הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קלאוורס- מארק טווין) שמתקשר איכשהו למה שקורה בפרק ופסקה שנכתבה למאיה ע"י אביה שמזכיר לנו בקצרה את עלילת הסיפור מנתח אותו ונותן איזה לקח או המלצה . לאט לאט אנחנו מבינים שזו למעשה הצוואה שישאיר אחריו האב האוהב לבתו. אהבת הספר והספרות שורה על הספר הזה. פשוט תענוג”

“אנשים כותבים ספרים מסיבות רבות. אם אדלג על הברור מאליו - להשאיר משהו בר-קיימא בעולם (ובניגוד לצאצא אנושי, למשל, אחרי שבראתי אותו הוא לא יגדל וישתנה לי) - יש גם כמה נשמות טובות שמטרתן להגדיל הנאה בעולם. נראה שגבריאל זווין היא אחת מהן. עד שבדקתי לפני שכתבתי את הביקורת, הייתי בטוחה שזווין היא סופר זכר. חשבתי שחלקים מהסיפור אינם אופייניים לגברים (למשל התחת הגדול של אמיליה, בהקשר אסתטי ולא מיני) אבל, כמו שאומרים, זרמתי עם הדיסוננס הקוגניטיבי הזה עד שהתברר לי שהוא היא. הספר הזה הוא קלילון רדוד, המשתמש בכל האמצעים הלגיטימיים לגרום הנאה לקורא. החל משימוש בקלישאות בנליות, דרך ליטוף האגו של הקורא באיזכור המון ספרים שסביר שהוא קרא, התייחסות קצרה אליהם כך שגם אם לא קראת - לא נורא, אתה יודע במה מדובר, הבטחה שגם אם מאוחר - האושר יגיע, ואושר, כידוע לכל, משמעו בן זוג, אהבה, וילד (לא משנה הסדר) ועיקר העיקרים של הנאה - להתרחק עד כמה שאפשר מהמציאות. זהו. איי ג'יי פיקרי הוא בעל חנות ספרים באי נידח. האוכלוסיה הקטנה באי מוכפלת ומשולשת בקיץ על ידי תיירים ומצדיקה חנות ספרים. הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה, מריר וחמוץ והדבר האחרון שמתאים לו זה למכור. מצבו הכלכלי די גרוע ומצבו החברתי גרוע יותר. יש לו נכס שהוא מתכנן למכור ולפרוש מהחנות, אבל הנכס הזה נגנב בוקר אחד כשהוא משאיר את הדלת פתוחה ויוצא לריצה. מנקודת השפל הזו אפשר רק לעלות ולשמח את הקוראים: פעוטה מושארת (עם פתק!) בחנות שלו, הוא מאמץ אותה (בטח. ממש) ולומד להיות אב ואדם טוב יותר. הסיפור כתוב, לכאורה, למבוגרים. יש בו התאבדות, חד-הוריות, בגידות בבן זוג חוקי, גניבה, מחלה קשה, גסיסה, מוות... אבל הנימה היא נימה של ספרי נוער: הכל חד-משמעי, ברור והמציאות אינה משחקת פה תפקיד. הוא כתוב נחמד, מלטף לך ת'אגו, מבטיח. נצחיה הציעה לקרוא אותו בקיץ והמציאה עבורו ז'אנר חדש. הייתי אפילו נותנת לו ארבעה כוכבים, ככה רק לעודד את הסופרת שתמשיך לענג אותנו בספא הזה, אבל ההנחה שכל מה שאתה צריך לדעת על אדם יתברר לך אם תשאל אותו "איזה ספר אהוב עליך מכולם"? לא איפשרה לי את זה. שמעתם פעם שטות כזו? הוא יסתפק, אם כן, בשלושה כוכבים מכובדים ובתואר "חביב הקוראים".”

“בתור יצור ביקורתי הספר מאוד סובלני הן כלפי הדמויות (שאינן מושלמות ויודעות זאת)והן בעלילה (הוא מתחיל עם בחורה באופן די צולע אחרי המון זמן ועוד) והן הילדה כלפי אביהה.”