ביקורת ספרותית על The Story of the Lost Child (Europa Editions) מאת Elena Ferrante

---

האמת היא שקשה לי לכתוב על הספר הזה. מצד אחד, הוא כתוב מעולה, היה לי קשה לעזוב אותו (גם כשהשעה היית 1 בלילה וידעתי שאני צריכה לקום ב 5...) וכאן מגיע ה"אבל".
איך הגענו למצב שבו בגידה היא דבר נורמלי לחלוטין בספרות ובמדיה? וכן, אני בטוחה שזה גולש לחיים האמיתיים של אנשים. למעשה לא צריך קריאה חתרנית כדי להגיד את זה, מספיק להסתובב קצת ולדבר עם אנשים. ולא, אני לא מוקפת באנשים מוזרים, למעשה אני מוקפת באנשים הכי מדהימים שיש, אנשים שמקדישים את כל זמנם עבור אחרים, אחיות, רופאים, אנשי חינוך וכל אחד מהם מכיר סיפור של חבר/ חברה שנבגדו. ידיד סיפר לי פעם שהוא מכיר הרבה בנות שויתרו על היעקרון הבסיסי הזה ואומרות שמבחינתן בן הזוג שלהן יכול לעשות מה שהוא רוצה- היא רק לא רוצה לדעת על זה.

**** ספויילרים ****
אז בספר השני לילה, החברה הכי טובה של אלנה, בוגדת. את זה עוד איכשהו בלעתי בשקט- היא הייתה נשואה לאדם אלים שאנס אותה על בסיס קבוע, במקרים כאלה אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה לשפוט. ואז פה, בספר הרביעי, אלנה בוגדת מהסיבה הכי מגוחכת שיש- סוף סוף הקראש הראשון שלה שם לב אליה ורוצה אותה. על כן, היא עוזבת בן זוג מסור ו 2 ילדות קטנות, משקרת לו, בוגדת בו בתוך הבית המשותף שלהם ואחר כך גם מצפה שהוא יחפה עליה, שהוא ישמור על הבנות שלה בזמן שהיא טסה לבלות עם המאהב שלה. הבנות שלה מתחננות שלא תיסע, הן עד כדי כך מפוחדות שהיא מבטיחה להן שיהא תשאר, ואז היא קמה ומפרה את ההבטחה שלה ונוסעת כשהן נמצאות בגן. והנה ממשיכה לה שרשרת השקרים והבגידות. הדבר הכי גרוע אולי שאפשר לעשות לילד קטן זה לשבור את האמון שלו. למה? למה? למה אי אפשר ללכת בצורה מכובדת, לבן הזוג, להגיד שלא מסתדר, לפרק את החבילה בצורה בוגרת ורק אז ללכת עם אותו מאהב? ואני לא מקבלת את התירוץ של איבוד השליטה, אנשים בוגרים אמורים להיות מסוגלים לעמוד בסטנדרטים כל כך בסיסיים של מוסריות. יש דרך לעשות את הדברים האלה, דרך שתכבד גם את בן הזוג שהיה שם איתה במשך כמה שנים טובות, האבא של הילדים שלה.
הספר אמנם מציג את המורכבות של הבחירות האלה, אבל מזווית מאוד מרגיזה- בהתחלה אלנה מרגישה משוחררת, טסה לכל מקום בעולם, כותבת עוד ספר אחרי תקופה ארוכה שהיא לא הצליחה לכתוב, כשעובר הזמן והיא מגלה שהמאהב שלה שיקר לה ולא באמת עזב את המשפחה שלו, היא מגלה שהיא לכודה, לא פחות מאשר מקודם, היא מבטלת את עצמה ואת הרצונות שלה כדי לעשות לו טוב, כדי להתאים את עצמה אליו. היא מגלה שהיא קמה והולכת לפי הרצונות שלו ושהבנות שלה נמצאות באופן מאוד ברור מתחחתיו בסדר העדיפויות שלה. הגרוש שלה, אחרי שהוא מתגבר על העלבון והכאב שבפרידה, מוצא לעצמו בת זוג חדשה וחוזר להיות אבא תומך, למעשה הוא עוזר לה הרבה יותר ממה שהוא היה רגיל לו בתקופה בה הם היו נשואים וכל זה מוצג כמשהו נורמלי לגמרי, הם מתפקדים כזוג גרוש שלא ירד מהפסים ועוזרים אחד לשני. לאן נעלם החלק של החרטה על פגיעה באדם קרוב? לאן נעלם החלק רגשות האשם על מה שהיא עוללה לו? איך אפשר לצפות שנינו- המאהב של אלנה יפסיק פתאום לשקר- עד עכשיו הוא שיקר לאשתו ולעוד עשרות נשים אחרות שהיו לפניה, למה שהוא לא ישקר לאלנה? רק בגלל שהוא טוען שהוא לא יכול לחיות בלעדיה? רק בגלל שהיא ילדה לו ילד? הרי יש לו עוד 2 ילדים מאשתו החוקית ומי יודע כמה עוד מנשים אחרות שהוא היה איתן במהלך השנים. פתאום כשבוגדים בגיבורה זה לא בסדר? אבל כשהיא בוגדת זה היה בסדר גמור, הרי...

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על The Story of the Lost Child (Europa Editions)