אפשר להיות ציניים אחרי "ימי שלישי עם מורי" ולומר ש<mark>מיץ' אלבום</mark> מתמחה בכאב אנושי. מצד שני, למצוא את צ'יקה עוסק בהרבה כאב, שמחה, אהבה, תקווה. בסוף, כשהדמעות כבר זולגות מעצמן, הציניות מפנה את מקומה למקומות שכל אחד מהקוראים נלקח לשם באופן פרטי. לא בודקים ולא צריך דרכון.
תחילת 2010 תיזכר כשנה בה היכתה רעידת אדמה בהאיטי וכ-230,000 איש מתו. הרס רב נגרם והוא עדיין קיים שם. <mark>מיץ' אלבום</mark>, איש רב פעלים, אבל בעי

ציפיתי למסע מרתק ומחכים עם הספר הקצר הנקרא בשעות ספורות.
<mark>מיץ'</mark> (המחבר) מקשיב יום אחד לתכנית 'נייטליין' עם טד קופל ומתאבן. המרואיין הוא מורי (מוריס) שוורץ.
כסטודנט היה <mark>מיץ'</mark> תלמידו של מורי עשרים שנה קודם. מורה שרצה להנחיל לתלמידיו חוכמת חיים, פילוסופיה, פסיכולוגיה. מוערך ואהוד עליהם והסובבים אותו. עבור מורי היה <mark>מיץ'</mark> תלמיד יוצא דופן, עילוי. כעת, כעבור שנות נתק רבות בהן <mark>מיץ'</mark> שקוע בקריירה ומרוץ החיים

כשאני שומע שמישהו מהם עוזב את העולם, אני חש בצביטה קטנה. בכל פעם שאני רואה מודעת אבל, אני מרגיש שפספסנו. תהיתי עם עצמי: תחושת החמצה זו, על שם מה? הרי כולנו אבק, מעפר באנו ולעפר נשוב, יש כבר אינספור מאתנו, בטיפה סרוחה מוצאינו ובמקמוק סופנו.


הפכתי בדבר והפכתי וסוף סוף: אאוריקה! העניין הוא שאני אוהב לשמוע סיפורי חיים של אנשים ובמיוחד של זקנים (אזרחים וותיקים אם תרצו). בתקופת נערותי, הייתי מגיע

בשנה שעברה היה לנו מיצ"ב [או מפמ"ר] בלשון, שהיה עתיר בטקסטים שהקשר ביניהם לבין המושג "עניין" הוא מקרי בהחלט. והטקסט הראשון היה על תנועות נוער. יותר נכון, זה היה עלון פרסומי לתנועות הנוער באשר הן. ונחשו מה הייתה השאלה האחרונה בפרק הזה של המפמ"ר/מיצ"ב/מבחןכלשה"ו?

"ישנם בני נוער הטוענים שהיום אין צורך אמיתי בתנועות נוער. חווה את דעתך על טענה זו ונמק אותה לפי הטקסט."

אני כבר פתחתי בנאום חוצב להב

אני ניגשת לכתוב על הספר הזה ועל צ'יקה הזו בתחושות וברגשות מעורבבים. אבל המילים רוצות להכתב. אני רוצה לספר.
מי שמכיר ואוהב את כתיבתו של <mark>מיץ' אלבום</mark> כנראה יודע שהן מבחינת הכתיבה והן מבחינת התוכן והעלילה, קשה להפסיק לקרוא. כי זה טוב. הרבה הרבה יותר מטוב. וזה אפילו לא הכל.
אבל התוכן. נגלה לי, לא פעם אחת ולא בספר אחד שלו, הצורך לעכל לאט, בפיסות קטנות. לעצור להרהר, לברר.
כך גם כאן. לא אגזים אם אתאר

אילו פרנקי פרסטו, דמות הגיבור בספר הזה, היה ניגש לאודישנים של אקס פקטור, עיברי לידר וודאי היה אומר לו שאחד הדברים שהכי חשובים בשבילו אצל אומן, זה ההרגשה שהוא נותן על הבמה, שהוא פגיע. שהוא לא מושלם ושיש לו חולשות - ושלדעתו, לפרנקי פרסטו פשוט אין את זה. כשפרנקי פרסטו שר, בקולו האדיר והעוצמתי המשתווה ברמתו לקולו של אלביס פרסלי, ומגן בגיטרה המיוחדת והקסומה שלו שאחד ממיתריה זוהר בגוון של כחול בכל פעם ש

אכזבה קשה עד כדי נטישת הספר באמצעו.
הספר עוסק בשני עניינים מרכזיים:
הראשון: שואת יהודי סלוניקי.
הנושא הזה מסופר כמעט במדויק. סיפור השואה שנפלה על יהודי סלוניקי כרעם ביום בהיר, התעללות הנאצים ביהודים לאחר כיבוש העיר, ריכוזם לקראת שילוחם לאושוויץ-בירקנאו, ואשר אירע להם שם. גם אם אין דיוקים פה ושם, המדובר ביצירה ספרותית, ולא ספר היסטורי, והרי ביצירה ספרותית יש חופש לדמיונו ויצירתו של הסופר.
הנושא

"ימי שלישי עם מוֹרִי" הוא ספר בגודל בינוני, 13.5 * 21 ס"מ, ובעוביו הוא מכיל רק 165 עמודים (כולל כמובן דפי פתיחה בסיסיים). בנוסף, בלא מעט דפים יש עוד חלקים לבנים ריקים כי חלקם פתיחה של פרקים או סיומם, ובמקרים רבים הכיתוב בעמוד האחרון בסוף הפרק לא מגיע לתחתית הדף.
אז כמה דפים יש לנו סה"כ? – בהימור כללי אולי 155. לערך. משהו בסגנון.

מכאן, שאפשר לומר שאת הספר הזה אפשר לקרוא בנסיעה אחת בכיוון אחד, ב

~הנה שיחת טלפון קצרצרה ביני לבין <mark>מיץ' אלבום</mark>~

חיוג.
<mark>מיץ' אלבום</mark>: (מרים את השפופרת)- הלו?
אני: הי מיצ'י. מה העניינים?
<mark>מיץ' אלבום</mark>: מה? מי זה? מי מדבר??
אני: תירגע, תירגע. מה יש לך? זה אני, זשל"ב.
שתיקה ואז...
<mark>מיץ' אלבום</mark>: אה, זה אתה! אוי, לרגע חשבתי שזה מישהו אחר...
אני: למה מי שחשבת שזה?
<mark>מיץ' אלבום</mark>: עזוב, לא חשוב.
אני: למה לא חשוב? נו תגיד. אולי אני אוכל לעזור.
<mark>מיץ' אלבום</mark>: אמרתי שזה לא ח