ביקורת ספרותית על סיפורי חייו של מר פיקרי מאת גבריאל זווין

---

השעה: 2:08 לפנות בוקר, אני צריכה לקום מחר לאוטובוס של 6:00, יש עבודה. יום ארוך. ואני לא מצליחה לישון. יושבת, כותבת, בוכה ושומעת מוסיקה.
מה קרה? כלום. הכל ביחד.
כשמחלה מגיעה באמצע החיים זה שבר. וזה ממש לא משנה באיזה גיל זה מופיע. כשזה קורה לילדים קטנים, אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, שהם עוד לא הספיקו כלום (כאילו שלמבוגרים זה מגיע...) כזה קורה לאנשים באמצע החיים, נגמרות לנו המילים ואת מקומן תופס הפחד, אנחנו לא יודעים מה לומר. זה כאילו שמתקיימים שני עולמות במקביל, העולם של בית החולים, של העיסוק בחולי והעולם של הבריאים. יש פתגם מעניין בערבית- "הבריאות היא כתר על ראש הבריאים שרק החולים יכולים לראות". אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי, בטח שלא על מוות. מרחיקים את זה מהעולם שלנו, אנחנו חיים בעולם של הבריאים. כשחולי תופס אנשים מבוגרים אנחנו אומרים שזה לא מגיע להם, אחרי כל מה שהם עברו בחיים, אחרי כל מה שעשו.
ומה קורה כשחולי חוצה את הגבולות, מתחיל לערבב לך את העולם? כשהוא נכנס לעולם "הבטוח" של הבריאים?
אז מקבלים חומר נוסף למחשבה.
מר פיקרי מאבד את אשתו ומתכנס לעולם מבודד משלו ומרחיק מעליו את כולם. עד שמגיעה תינוקת וממיסה אותו, נותנת לו סיבה מספיק טובה להתרומם מהקרשים.

***** זהירות ספויילר *****

ואז הוא מגלה שהוא חולה. ככה באמצע החיים. הוא הולך לאבד לאט לאט את היכולות הוורבליות שלו. הוא צריך ניתוח דחוף, אבל הוא יודע שהניתוח לא יציל אותו, הוא רק ייתן לו עוד שנתיים מקסימום.
זה השלב שבו אנחנו עוזבים את כל השטויות שאימצנו לעצמינו במהלך השנים.
לבית החולים ולחולי יש את היכולת לנער אותנו כל כך חזק, עד שנשאר רק מה שחשוב לנו באמת. הדברים הפגיעים האלה שאנחנו מכסים בשריון ובעוד כמה שכבות, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיות כל כך פגיעים. ובשלב הזה הוא לא יכול לחלוק את המחשבות שלו עם הנשים שהוא הכי אוהב- אשתו והבת שלו.
מה שנשאר זה מה שאפשר לקרוא בין השורות של מה שהוא עשה לפני שהוא איבד את היכולת לתקשר. מפעל החיים שלו. וביקורות הספרים שהוא השאיר להן.
כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים לליבנו, הם לא באמת הולכים, הם נשארים איתנו במחשבות, אהבה היא לא משהו שיכול להגמר רק כי הגוף כבר לא נוכח, בטח שהגעגועים לא מתחשבים בזוטות שכאלה. לפעמים אפשר אפילו להרגיש את הכמיהה של הגוף לחיבוק, עוד חיבוק אחד, עוד ליטוף אחד, עוד חיוך אחד. וכמובן שזה לא באמת יספיק, אחרי הכמיהה ל"עוד אחד" הזה תגיע אחת חדשה.
וישנה כמובן גם הדאגה. הדאגה האינסופית לאהובים חולים. יש אנשים שהחיים שלהם מורכבים מאין ברירה. אני חושבת עכשיו על ילד מדהים שאני מכירה, הוא חולה במחלה נדירה מאוד, היא פוגעת בלא מעט תפקודי גוף בסיסיים, אבל מבחינה קוגניטיבית- הוא לא סתם נורמלי, הוא ילד מחונן. ומה קורה כשילד כזה, שברמת העקרון אמור לחיות בבית החולים, רוצה ללכת לבית הספר? אז מוצאים איך לעשות כמה שיותר עם המצב הנתון- כי אין ברירה. חלק מהתרופות גורמות לתופעות לוואי איומות, אבל מה אפשר לעשות? ואחות נמצאת איתו באופן קבוע בבית הספר, אבל היא צריכה יום חופשי אחד, אז אני נמצאת איתו ביום הזה. וזה מפחיד. מפחיד מאוד, שיקרה משהו חלילה במשמרת שלי, ומה אני אעשה אז? אני הרי לא יודעת הרבה... אבל אין מה לעשות, צריך לחיות עם מה שיש. אני מנסה ללמוד מההורים שלו, שלא נכנסים לפניקה ושומרים על הנפש של הילד המיוחד הזה. מסתבר שכשהחולי פולש לנו לחיים, לומדים כל כך הרבה דברים חדשים.
אחרי שמר פיקרי נפטר, איימי ממשיכה הלאה, אני חושבת שהדבר היחיד שמרים אותה זאת הילדה שיש לה לגדל. כי ללוות אדם חולה אל הסוף זאת משימה שלוקחת את כל כוחות הנפש שקיימים בנו. וכשזה נגמר, נדמה שמשהו עמוק נשבר, משהו שאי אפשר לתקן. הדבר היחיד שיכול להכריח לקום זה אדם אהוב אחר שזקוק לנו.

» ביקורות נוספות של לילה
» ביקורות נוספות על סיפורי חייו של מר פיקרי