ביקורת ספרותית על מזל עורב מאת אמיר גוטפרוינד
ספר טוב

---

איך כותבים ביקורת על סופר שרעייתו מתה צעירה מאוד? שאת הספר הוא מקדיש לה, כספר הראשון שכתב בלעדיה.

איך כותבים ביקורת על סופר שמת צעיר מדי, שזה הספר הראשון שלו שאני קוראת, ושמותו גרם לי להזיל דמעות, למרות שלא הכרתי אותו.
איך כותבים ביקורת ביקורתית, בהנחה שילדיו הקטנים יהיו גדולים, ויאספו ביקורות על ספריו של אביהם המת וירוו נחת מכל ביקורת נלהבת ופניהם יתכרכמו מכל ביקורת מעקמת אף.

אז בואו נתחיל מזה, שאמיר גוטפרוינד היה סופר נפלא, וכשרונו היה אמור להספיק עד גיל זקנה ושיבה. אלא שחלה ונפטר והותיר לנו בירושה ספרים כתובים ביד אמן ואוצר של כשרון שלא נוצל. אז איפה האוצר הזה היום? האם כמש ונבל איתו? האם האוצר מיטלטל לו ברוח מקצה העולם עד קצהו? האם הוא טמון בכספת ונועד לחלוקה לילדיו הרכים? האם ציווה את נרתיק הכישרון לאחד המוזיאונים? לספרייה הלאומית? האם פוזר כאפר מעל לים? מי חכם וידע.

מזל עורב איננו כנראה מן המשובחים שבספריו. הוא כתוב כמובן באותו כישרון, אבל משהו בסיפור אינו מתרומם.
זהו סיפור מדוכדך. סיפור אדיש. סיפור על גיבור נטול שם. סיפור שאינו מתרפק על הקורא ולא מבקש מסילות לליבו. סיפור שצועד לבד, במסלול שלו. סיפור אפור, חסר חיים, מיואש. אולי גוטפרוינד, שכתב אותו אחרי מות רעייתו, חש כמו גיבורו, כמו הסיפור.

גיבורו של הסיפור הלא-הכי-מוצלח-שלו, הוא בן בלי שם, בן שלושים או שלושים ומשהו, גאון הייטקיסט לשעבר, שנדחק החוצה מממלכתו ההייטקית ע"י שותפיו ועובדיו. לא הדחה, חלילה. פשוט גנבו את החברה שלו והעתיקו אותה לחברה אחרת. השאירו אותו הייטקיסט שכול. גאון נטול חברה. חברתו עזבה אותו. חברה מוזרה שנושאת שק של בעיות על גבה. יש לו אם, שמשעה שהתאלמנה מאביו נעשתה בולעת חיים ושני אחים, אחד שעוזר לו והשני מנותק.

וגיבורנו עלום השם, נע בשבילי חייו האפורים, נטול תכלית, מטרה או שאיפה, בין טיפול אצל פסיכולוג לטיפול פיזי בלתי מתון, שמעוללים לו אנשים, טיפול מהסוג שמביא אותו לבית חולים.
בצפון הארץ נעלמת נערה בשם ליר אוחיון וגיבורנו מצטרף למשלחות החיפושים אחריה. הוא פוגש כמה אנשים שנעשים עוד חוטים פרומים בסיפור הזה, וסופו שטוב לבו וגם טיפשותו מביאים עליו אסון.

שלוש פעמים גיבורנו מאושפז בבית חולים במהלך השנה שבספר. פעם באשמתו ופעמיים לא. אבל התנהגותו המוזרה אינה מתאימה לא לגאון, לא להייטקיסט, אלא לאדם שרוצה להתאבד.

הספר לא מתחבר לעצמו, לא לגיבור ולא אלי.
הספר הוא מין מצב זמני שאומר: אני מדוכא.
מכיוון שכבר לא אוכל להגיד לגוטפרוינד שום דבר, אומר רק שאם תקראו זו תהיה עוד הוכחה לכישרונו, ואם לא תקראו, תסמכו עלי. גם ספר הדיכאון הזה כתוב מצוין.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מזל עורב