ביקורת ספרותית על מזל עורב מאת אמיר גוטפרוינד
ספר בסדר

---

****



לפעמים, כשאני נוסע לעבודה ברכבת, מכריזה הבחורה החביבה ברמקול על התחנות הבאות אחרי זו שאני יורד בה - בנימינה, חיפה חוף הכרמל, חיפה בת גלים, חיפה מרכז השמונה, לב המפרץ, קרית מוצקין, קרית חיים, עכו. כל התחנות האלה מאבדות לפתע את היומיומיות המאובקת שלהן והופכות, לרגע קט, לכל המקומות שלא אמשיך אליהם. לעוד מקום שמסמל איכשהוא את העובדה שאני כבול, שאני הולך לעבודה, צריך לפרנס, להגיד תודה על מה שיש, להרכין את הראש, לסתום את הפה, ולרדת בתל אביב.
אבל לא עוברת פעם אחת אפילו שאני שומע את רשימת התחנות ולא מהבהב בי בבטן הרעיון הזה של פאק איט. אני לא מופיע היום. אני אפילו לא מתקשר. אני ממשיך ונוסע לפאקינג עכו, או נהריה, או למרכז השמונה. ויורד שם והולך לים, או קונה פלאפל, לא לפני שאני מנתק את צינור החמצן של האייפון מהחור בצוואר ורואה סוף סוף את המטריקס, מה שקורה כשלא מצייתים יותר. כשעושים סטופ. דווקא. למה? ככה.
אומרים שלפעמים, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך זה שיפטרו אותך מהעבודה. או שאשתך תעזוב אותך ותסיר באחת את המסכה מעל נישואין לא לגמרי מאושרים, שלא לומר משעממים, שלא לומר מרדימים, שלא לומר מנוונים, שלא לומר ממיתים את הנפש. שבבת אחת, אתה נזרק החוצה מהמקום הנוח שחצבת לעצמך בכלא שקראת לו "החיים" ודמיינת שהוא החיים.
אז זה מה שקורה לגיבור הספר הזה, שתוך זמן קצר מושלך מעבודתו הנוצצת וממערכת יחסים משמעותית, ומגלה שהוא אבוד. והוא לא יודע מה הוא עושה כשהוא מחוץ למטריקס.
מהמאה ומשהו העמודים הראשונים היה נדמה לי שאמיר גוטפרוינד קם בטעות על הצד של אשכול נבו של המיטה, דהיינו ספר עתיר חיבוטים נפשיים עטופים בסיפור ישראלי מקומי נעים לחיך בתיבול מילים יפות ונענע. אבל אמיר גוטפרוינד, יש לו קצת שריטה. לא מעניין אותו רק הסיפור הישראלי. הוא חייב להוסיף לו משהו שזורק אותו מהמסגרת הצפוייה. איזה קטע אלים, לא מוסבר, לא מוצדק. אבל כזה שהופך אותו לשונה מאשכול נבו או יעל הדיה או הרבה סופרים אחרים, שנותרים בבלילה הפנימית של גיבורי הספרים שלהם. יש כאלה שלא אוהבים את זה, שנורא נרתעו מחתיכת הסיפור שהוצמדה, באופן לא-טבעי כמעט, לסופו של "בשבילה גיבורים עפים" למשל. שלא הבינו למה אי אפשר להמשיך, ככה, בנחמדות, מבלי לטלטל את הסירה יותר מדי.
אני דווקא אוהב את זה. זה מסתדר לי. ולמרות ש"זמן עורב" הרגיש לי קצת פחות חזק מ"בשבילה גיבורים עפים" או "שואה שלנו", עדיין קיימים בו המוטיבים החזקים של אמיר גוטפרוינד שהופכים אותו לסופר כל כך מרתק ומקורי. הוא לא משתמש סתם בדימויים כי הוא דלוק עליהם. הוא מצליח לעשות את זה בצורה לא שגרתית, לא צורמת, ולא מתייפייפת. וזה קשה, אחרי שעוברים כל כך הרבה מטאפורות משומשות או סתם מופלצות, מסופרים ישראלים או מסופרים מתורגמים וכבר מתעייפים כל כך. איך אפשר לתאר מערכת יחסים בלי שזה יישמע כמו עוד דבר שקראנו כבר אלף פעם? אז אצל גוטפרוינד, כנראה שאפשר.

התחנה הבאה, תל אביב סבידור מרכז. התחנה שלי.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על מזל עורב