****



לפעמים, כשאני נוסע לעבודה ברכבת, מכריזה הבחורה החביבה ברמקול על התחנות הבאות אחרי זו שאני יורד בה - בנימינה, חיפה חוף הכרמל, חיפה בת גלים, חיפה מרכז השמונה, לב המפרץ, קרית מוצקין, קרית חיים, עכו. כל התחנות האלה מאבדות לפתע את היומיומיות המאובקת שלהן והופכות, לרגע קט, לכל המקומות שלא אמשיך אליהם. לעוד מקום שמסמל איכשהוא את העובדה שאני כבול, שאני הולך לעבודה, צריך לפרנס, להגיד תודה על מה

קראתי על הספר ביקורות נוקבות. שהוא פשטני, שהוא מזלזל בקוראיו, שהוא סתם איזו נפיחה של ישראליות שתופסת טרמפ על גלי הנוסטלגיה לתקופות טובות יותר.


חרא על זה.


עוד לא סיימתי. אני בעמוד 576, ואני פשוט לא יכול להתאפק, אני חייב לכתוב. עוד מאה עמודים נשארו לי, אולי יותר, אני לא מעז לבדוק.


מהו המבחן אצלי לספר טוב? כל עמוד שאני קורא, אני מצטער שקראתי אותו, כי זה היה רגע מופלא, והוא עבר, והחווי

כשקראתי ש<mark>אמיר גוטפרוינד</mark> חולה, לבי נכמר, למרות שלא קראתי עד אז אף אחת מיצירותיו. כשהוא הלך לעולמו, הצטערתי על גודל הטרגדיה האישית והמקצועית, של אדם שהשאיר כמה שריטות בעולמנו.

לא קל להתדיין עם סופר ישראלי מת, לא קל להעביר עליו ביקורת, האם המוות מוסיף לו נקודות, או לא, האם הביקורות הן סוג של עיזבון לשאריו, או שמא נועדו אך ורק לקוראיו העתידיים.

כשקראתי את הספר רציתי לשלוח לו מכתב, או מייל או פקס

****





<mark>אמיר גוטפרוינד</mark> מת. וזה מוזר לאללה, הרבה יותר מוזר מסופרים מתים אחרים. כי <mark>אמיר גוטפרוינד</mark> הוא לא איזה תרח בן תשעים שהיה חולה מלא שנים וראה את המאה התשע עשרה ועכשיו הוא מת ערירי ומריר בדירתו הישנה ברמת גן. הוא משלנו, הוא כותב על אס.אמ.אסים ואינטרנט, הוא מדבר על תל אביב וחיפה והערבה, הגיבורים שלו הם כאן ועכשיו (וגם אז ושם ופעם, אבל בכל זאת כאן ועכשיו), וזה מוזר, כי <mark>אמיר גוטפרוינד</mark> הוא כ

איך כותבים ביקורת על סופר שרעייתו מתה צעירה מאוד? שאת הספר הוא מקדיש לה, כספר הראשון שכתב בלעדיה.

איך כותבים ביקורת על סופר שמת צעיר מדי, שזה הספר הראשון שלו שאני קוראת, ושמותו גרם לי להזיל דמעות, למרות שלא הכרתי אותו.
איך כותבים ביקורת ביקורתית, בהנחה שילדיו הקטנים יהיו גדולים, ויאספו ביקורות על ספריו של אביהם המת וירוו נחת מכל ביקורת נלהבת ופניהם יתכרכמו מכל ביקורת מעקמת אף.

אז בואו נתחיל

השואה. אולי בעצם איני יכול לחדש דבר לאלו אשר הנושא ממשיך להדהד בנפשם, הרי שלכל אחד יש את הסיפור שלו, והרי שכולנו מכירים בחשיבות העדויות של הקווים הרצוצים שמדי פעם מתקראים בעיתונות שלנו כ"ניצולי שואה", לרוב בהקשר של עוני ואוזלת ידה של הממשלה. הרי שכולנו, בכל יום רגיל, נקשר בצורה אינפנטילית ביותר את המילה "שואה" למילה "עצוב". אכן, כמו ילדים בגן חובה. שואה = עצוב.

ובכל זאת, ביום אחד בשנה, אנחנו נ

שואה שלנו - Revisited.

תחילה, הסבר.
יחסיי עם אתר סימניה היו מלכתחילה בעיתיים ולא רק בגלל שיש פה באגים וכשלים טכניים שבא לך להתפוצץ (בעצם, פחות מתאים בימים אלה). הנה, אפילו עכשיו, התחשק לי לכתוב סקירה נוספת על הספר הספציפי הזה, לאחר פלוס-מינוס 10 שנים, מדוע לא לאפשר לי? הייתי יכול לעשות זאת רק במקרה שבו הספר היה זוכה למהדורה נוספת, עם כריכה חדשה, ושתי המהדורות היו נתונות לבחירה באתר. או-אז, יכו

השם והתמונה על העטיפה גרמו לי להתרחק מהספר שנים ואלמלא יום השואה והסקרנות הגוברת שלי מ<mark>אמיר גוטפרוינד</mark> שמספריו עוד לא קראתי כנראה שהייתי מתרחק ממנו עדיין.
שואה שלנו הוא הספר הקלאסי להסביר למה אני מתקשה לקרוא הרבה ספרות ישראלית והוא גם הדוגמא הקלאסית למה אני אוהב ספרות ישראלית.
שמעתי את הספר כך שאני לא יודע אם החלוקה שהרגשתי בספר היא פיזית או רק אצלי בראש אבל מבחינתי הוא נחצה לשניים. החלק הראשון

בדיחה. למה השוטרים תמיד מסתובבים בזוגות? כי אחד יודע לקרוא והשני יודע לכתוב.
לאחרונה, שונרא והחתול נפרדו, ונשאר רק זה של ה"כתוב". מאחר וגם שונרא וגם חתול הם חתולים, אני לא בטוחה מי החתול שנשאר ומי עזב. מכל מקום, החתול של ה"קרוא" עזב. זמנית.
אבל למה אני מדברת על שוטרים? כדי לומר שלאחרונה לא קראתי ספרים, אבל כן כתבתי בסימניה. וכתבתי הרבה.
תגובות. תשבוחות. מחמאות. שירי הלל לאנשים שאין לנקוב בשמם.