ביקורת ספרותית על סחרור מאת רוברט צ'רלס וילסון
ספר טוב

---

עמדנו בקומה הראשונה של האוניה, ברחבה לפני המדרגות הנעות, דחוסים כמו סרדינים בהמתנה לפתיחת הדלתות. אני פנטזתי לדרוך סוף-סוף על הקרקע המוצקה ושקלתי אף לנשק את האספלט המטונף של נמל אשדוד. אלה היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי והייתי להוטה לסיים אותם כמה שיותר מהר, ויפה שעה אחת קודם.
שנים של חיי נשרו ממני כמו עלים יבשים בהפלגה האידיוטית הזאת, בזמן שהילדים צווחו מעונג תוך כדי גלישה על הסיפון הרטוב והציצו לעבר הגלים הפראיים מתוך המרווחים (הרחבים מדי, לטעמי) של מעקה האוניה (הנמוך מדי, לדעתי). נשכתי שפתיים וניסיתי לא לדמיין את הנפילה ובכל הזדמנות לפתתי (או לָפַתִּי? איך אומרים את המילה המוזרה הזאת?) את ידיהם בכל הכוח והם התחננו שאעזוב אותם לנפשם, ובן זוגי השחיין התבדח שברגע האמת הוא יקפוץ למים במהירות של טיל בליסטי ושאני סתם היסטרית, פרנואידית ומקלקלת שמחות.

ובכן, עמדנו ביציאה וספרתי שניות ארוכות עד הגאולה ואז...זה קרה. סוף העולם הפרטי שלי. המדרגות הנעות התחילו פתאום לנוע...כל מי שעמד עליהן התחיל לצרוח...
לפחות חמישים איש צרחו ונדחפו אחד על השני כמו דומינו נופל. מתחתית המדרגות הגיע בכי קורע לב של ילדה וצרחות של אישה לעצור את המדרגות (בדיעבד התברר שהרגל של הילדה נתפסה בשיניים של המדרגה התחתונה).
השניות נמתחו כמו נצח. בעלי התנדף פתאום ואחרי כמה רגעים הופיע חזרה לידי.
המדרגות נעצרו.
פערתי זוג עיניים שואלות והוא סיפר לי בלחש שהוא רץ למדרגות הנעות וזחל בין רגלי האנשים ההמומים-הצורחים-הבלתי-ניתנים-להזזה שנתקעו שם, כדי ללחוץ על הכפתור האדום הקטן בצד ימין.
הסתכלתי עליו במבט לא מאמין (שוב אתה עובד עליי??), רגילה שהוא משתעשע למתוח אותי בכל הזדמנות.
לא, הפעם הוא לא עבד עליי. הוא עצר את המדרגות הנעות.


לילה אחד בהיר, כשזוג התאומים ג'ייסון ודיאן היו בני 13 וחברם טיילר היה בן 12, הכוכבים בשמים נעלמו.
זה היה הרגע של תחילת הסחרור. לוויינים צנחו ממסלולם, חברות תקשורת פשטו את הרגל והחלה הספירה לאחור – כמה זמן נשאר עד סוף העולם? לאף אחד לא הייתה תשובה ברורה. האם זה יקרה בעוד שעה? בעוד שנה? בעוד 50 שנה?
לאחר כמה חודשים של תוהו ובוהו, החלה להתפתח שגרת חיים חדשה וכל אחד התכונן בדרכו ל'שעת האפס': הוקמו כתות הזויות, צמחו דתות משיחיות ומיסטיות שניסו לגדל עגלים אדומים ובדרך הפיצו מחלות זיהומיות, פרצו מהומות ומלחמות אזוריות, התחמשות וגלי התאבדויות, רכישת כדורי 'יום הדין', הוללות, כנופיות שודדי דרכים ומה לא.

מי או מה גרם לסחרור ולמה, איך כל זה נגמר ומה קרה בדרך? את כל זה אני לא מתכוונת לגלות מסיבות ידועות, אבל הגעתי לכמה מסקנות אישיות אחרי קריאת הספר הזה:

אנשים מתחלקים לשני סוגים או שתי קבוצות לגמרי לא שוות בגודלן: הרוב הגדול - פסיבי ואופורטוניסטי - משלים עם המצב הקיים, לעתים מנצל אותו לטובתו אבל בעיקר משותק וחסר אונים לנוכח אירועים שאין לו שליטה עליהם ומשול לערימת אנשים צורחים ונטועים במקומם או נדחפים ללא שליטה לאבדון על המדרגות הנעות.

לעומתם, יש קבוצה קטנה בהרבה של בעלי תושייה אשר ניחנו באינסטינקטים חדים וקור רוח והם פשוט בנויים אחרת – הם לא מגיבים לאירועים קיצוניים בשיתוק אלא בפעולה. הם מנסים להגיע לכפתור הקטן האדום וללחוץ עליו, וגם אם הם די בטוחים שזה לא יעזור, הם רוצים להבין 'למה' כי יש סיבה לכל דבר, ואם בסוף כולם מתים, הם לא יסתפקו ב- 'כי ככה', בניגוד לאחרים.

אז כאלה הם החבר'ה ג'ייסון, דיאן וטיילר – חברים ותיקים שחולקים המון זיכרונות, נעימים יותר ופחות, ומגבשים את החברות שלהם לאורך עשרות שנים ולרוחבם של 493 עמודים של כתיבה מהפנטת, נפרדים ונפגשים לסירוגין וכתוצאה מאירועים שונים ומשונים, בין היתר - כאשר כל אחד בתורו נמצא על סף מוות - הם ועוד קומץ של אנשים שעשויים מחומר אחר - לא נמושות, מתבכיינים ומשלימים עם מר גורלם כמוני...

אני לא טיפוס הישרדותי. נקודה. נכון שתכננתי לעשות קורס הגנה עצמית, לקנות תרסיס פלפל וללכת ברחובות בלי פחד ובאמונה מופרכת שאני אסתדר אבל הגמד הקטן ליד האוזן הימנית לוחש לי ביתר שאת שאני לא אסתדר ורוב הסיכויים שאעמוד כמו גולם, משותקת מפחד ואהיה חסרת תועלת לעצמי ולאחרים. הגבורה שלי מסתכמת בהריגת נמלים שמידי פעם מחליטים לצאת מאיזה חריץ ליד המרפסת ולטייל בהפגנתיות ברחבי הסלון. אם אני רואה ג'וק, אני מיד צורחת וקוראת לאיש שלי.

אז העניין הזה עם הכוכבים והגלקסיות וכל מה שאסור לי לגלות מסיבות ידועות, ועצם העובדה שזה מדע בדיוני (למרות שהוא נקרא כמו ספר מתח משובח) – כל העניין הזה לא משנה את המסקנות שלי ואת התהייה איך אצליח להסתנן לשורות של קבוצת עילית ולהרגיש טוב עם עצמי.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על סחרור