“*****





ואם היינו יודעים שבעוד ארבעה ימים העולם יגיע לקיצו? או עוד שנה? המחשבה הערטילאית הזאת שמזנבת אצלי מאז ומעולם הפכה בשבעה באוקטובר למוחשית מאי-פעם. שיחות "מה נעשה אם ייכנסו לבית מחבלים" הפכו בבת אחת להיות משהו שאשכרה מדברים עליו סביב שולחן האוכל. פתאום אפוקליפסה - עולמית, לוקאלית, אפילו עירונית - היא משהו שאפשר להרגיש, לשקול, להיערך, לתכנן. אולי בכל זאת נכון להגר לאוסטרליה, לבנות מקלט אטומי, לחזור בתשובה דרך איזה רב מיסטיקן, רצוי באיזו כת מפונפנת. חיסכון לפנסיה, למשל, נראה כמו השקעה אופטימית להחריד, שלא לומר מופרכת. כשהעתיד הקרוב-מדי שברירי כל כך, מי יכול לחשוב כל כך רחוק? פנסיה? זה עוד עשרים שנה. העולם יכול להתהפך אלף חמש מאות פעם עד אז. וכנראה שזה גם יקרה. רק איך?

הספר הזה, שבעיניי הוא מדע בדיוני במיטבו, מדבר בין השאר גם על זה. על מה אנשים - כמדינות, כישויות גלובליות, וגם כמשפחות וכיחידים - עושים כשהחרא פוגע במאוורר, ביג טיים. לא רק ברמת ה"ארמגדון" ("אסטרואיד מתקרב לכדור הארץ, בואו נבנה טיל גרעיני יחד עם רוסיה וסין שיפוצץ אותו"), ולא רק ברמת ה"אנשים שודדים תחנות דלק או מצטרפים לכתות". גם אלה שאלות שעולות בספר, אבל לא ברמה השטחית משהו שהתרגלתי לקרוא. אחרי לפחות חמישים ספרים ומאה סרטים על אפוקליפסה, למשהו כזה - מעמיק, אינטיליגנטי, רחב, מגוון, מקורי ומפוכח, נדמה לי שלא זכיתי עדיין.

רוברט צ'רלס וילסון, שכבר ב"הכרונוליתים" המבריק שלו לכד את תשומת לבי, עושה כאן משהו מאוד מעניין ולא פשוט. הוא בורא עולם עתידי קרוב שנקלע לאירוע קוסמי שמשבש את כל מרקם החיים, אבל לא משאיר מאחור את הדמויות כשטוחות וחד-מימדיות שרק מבקשות לשרוד (או להתאבד כדי להציל את העולם או משהו בולשיטני בסגנון). המימד הטכני, המדעי של הספר לא בורח משאלות קשות ולא מנסה לחרטט את הקורא כדי שלא יתעמק, ומרגיש אמין מספיק כדי שנוכל להתפנות להרהר בשאר התובנות המרתקות שעולות באופן טבעי מחוקי הפורמט. הצלחתי, בלי לברוח וכמעט בלי מאמץ מיוחד לקרוא מתחילתו ועד סופו ספר שכפי שכבר הבנתם אין בו את ליטרת הבשר האסקפיסטית שאני כל כך מחפש. יש כאן גם את ההתגייסות העולמית המתבקשת, רק שבמקרה הזה כל הפוליטיקות שאי אפשר להימנע מהן במציאות דווקא נמצאות שם לגמרי ולא מטואטאות מתחת לשטיח של הסיפור (מה עושים הרוסים? הסינים? הישראלים? הכתות הנוצריות האוונגליסטיות?). יש כאן מחשבות על אלוהים/אלוהות/חייזרים תבוניים (בלי ליפול לתיאולוגיה בשנקל), על יישוב מחדש של כוכבי לכת אחרים, על מקומנו/ייחודנו ביקום, על בריאה, על חיי נצח, על משמעות הקיום... כל מה שצריך להיות במדע בדיוני ראוי לשמו, אבל במיוחד, כאמור, יחד עם דמויות עגולות שבאמת מרגישות דברים ולא סתם מנסות לקדם את העלילה או משהו בסגנון.

בקיצור, בואו נקווה שנסראללה יירגע, העולם יחזור לשפיות, החטופים ישובו הביתה, ואנחנו כולנו נוכל לחזור לאיזה עולם שבו סביר לחסוך לפנסיה או לתכנן טיול משפחתי לאן שהוא, בשנה הבאה.

****”

“רוברט צ'רלס וילסון מכיר את כל הטריקים והשטיקים איך לכתוב רב מכר. הוא הצליח למצוא רעיון שעדיין לא נילעס בתחום המדע הבדיוני, וסחט את הלימון עד הסוף. כל מה שאתם יכולים למצוא בסידרות הטלוויזיה המצליחות תמצאו גם בספר הזה:
אסונות, אהבה, כתות דתיות, פוליטיקה, יחסי הורים וילדים, מסתורין, מחלות, הרפתקאות, אלימות, סוף העולם, הכל.
אל תבינו אותי לא נכון: נהניתי לקרוא את הספר, כי הוא כתוב כדי למצוא חן, ולהיכנס לרשימות רבי המכר.
רק אחרי שגמרתי אותו שאלתי את עצמי בשביל מה קראתי אותו, ומה יישאר לי בזכרון ממנו.
התשובה לשאלה הראשונה: כי המליצו לי עליו.
התשובה לשאלה השניה: כלום.”

“עמדנו בקומה הראשונה של האוניה, ברחבה לפני המדרגות הנעות, דחוסים כמו סרדינים בהמתנה לפתיחת הדלתות. אני פנטזתי לדרוך סוף-סוף על הקרקע המוצקה ושקלתי אף לנשק את האספלט המטונף של נמל אשדוד. אלה היו חמשת הימים הארוכים ביותר בחיי והייתי להוטה לסיים אותם כמה שיותר מהר, ויפה שעה אחת קודם.
שנים של חיי נשרו ממני כמו עלים יבשים בהפלגה האידיוטית הזאת, בזמן שהילדים צווחו מעונג תוך כדי גלישה על הסיפון הרטוב והציצו לעבר הגלים הפראיים מתוך המרווחים (הרחבים מדי, לטעמי) של מעקה האוניה (הנמוך מדי, לדעתי). נשכתי שפתיים וניסיתי לא לדמיין את הנפילה ובכל הזדמנות לפתתי (או לָפַתִּי? איך אומרים את המילה המוזרה הזאת?) את ידיהם בכל הכוח והם התחננו שאעזוב אותם לנפשם, ובן זוגי השחיין התבדח שברגע האמת הוא יקפוץ למים במהירות של טיל בליסטי ושאני סתם היסטרית, פרנואידית ומקלקלת שמחות.

ובכן, עמדנו ביציאה וספרתי שניות ארוכות עד הגאולה ואז...זה קרה. סוף העולם הפרטי שלי. המדרגות הנעות התחילו פתאום לנוע...כל מי שעמד עליהן התחיל לצרוח...
לפחות חמישים איש צרחו ונדחפו אחד על השני כמו דומינו נופל. מתחתית המדרגות הגיע בכי קורע לב של ילדה וצרחות של אישה לעצור את המדרגות (בדיעבד התברר שהרגל של הילדה נתפסה בשיניים של המדרגה התחתונה).
השניות נמתחו כמו נצח. בעלי התנדף פתאום ואחרי כמה רגעים הופיע חזרה לידי.
המדרגות נעצרו.
פערתי זוג עיניים שואלות והוא סיפר לי בלחש שהוא רץ למדרגות הנעות וזחל בין רגלי האנשים ההמומים-הצורחים-הבלתי-ניתנים-להזזה שנתקעו שם, כדי ללחוץ על הכפתור האדום הקטן בצד ימין.
הסתכלתי עליו במבט לא מאמין (שוב אתה עובד עליי??), רגילה שהוא משתעשע למתוח אותי בכל הזדמנות.
לא, הפעם הוא לא עבד עליי. הוא עצר את המדרגות הנעות.


לילה אחד בהיר, כשזוג התאומים ג'ייסון ודיאן היו בני 13 וחברם טיילר היה בן 12, הכוכבים בשמים נעלמו.
זה היה הרגע של תחילת הסחרור. לוויינים צנחו ממסלולם, חברות תקשורת פשטו את הרגל והחלה הספירה לאחור – כמה זמן נשאר עד סוף העולם? לאף אחד לא הייתה תשובה ברורה. האם זה יקרה בעוד שעה? בעוד שנה? בעוד 50 שנה?
לאחר כמה חודשים של תוהו ובוהו, החלה להתפתח שגרת חיים חדשה וכל אחד התכונן בדרכו ל'שעת האפס': הוקמו כתות הזויות, צמחו דתות משיחיות ומיסטיות שניסו לגדל עגלים אדומים ובדרך הפיצו מחלות זיהומיות, פרצו מהומות ומלחמות אזוריות, התחמשות וגלי התאבדויות, רכישת כדורי 'יום הדין', הוללות, כנופיות שודדי דרכים ומה לא.

מי או מה גרם לסחרור ולמה, איך כל זה נגמר ומה קרה בדרך? את כל זה אני לא מתכוונת לגלות מסיבות ידועות, אבל הגעתי לכמה מסקנות אישיות אחרי קריאת הספר הזה:

אנשים מתחלקים לשני סוגים או שתי קבוצות לגמרי לא שוות בגודלן: הרוב הגדול - פסיבי ואופורטוניסטי - משלים עם המצב הקיים, לעתים מנצל אותו לטובתו אבל בעיקר משותק וחסר אונים לנוכח אירועים שאין לו שליטה עליהם ומשול לערימת אנשים צורחים ונטועים במקומם או נדחפים ללא שליטה לאבדון על המדרגות הנעות.

לעומתם, יש קבוצה קטנה בהרבה של בעלי תושייה אשר ניחנו באינסטינקטים חדים וקור רוח והם פשוט בנויים אחרת – הם לא מגיבים לאירועים קיצוניים בשיתוק אלא בפעולה. הם מנסים להגיע לכפתור הקטן האדום וללחוץ עליו, וגם אם הם די בטוחים שזה לא יעזור, הם רוצים להבין 'למה' כי יש סיבה לכל דבר, ואם בסוף כולם מתים, הם לא יסתפקו ב- 'כי ככה', בניגוד לאחרים.

אז כאלה הם החבר'ה ג'ייסון, דיאן וטיילר – חברים ותיקים שחולקים המון זיכרונות, נעימים יותר ופחות, ומגבשים את החברות שלהם לאורך עשרות שנים ולרוחבם של 493 עמודים של כתיבה מהפנטת, נפרדים ונפגשים לסירוגין וכתוצאה מאירועים שונים ומשונים, בין היתר - כאשר כל אחד בתורו נמצא על סף מוות - הם ועוד קומץ של אנשים שעשויים מחומר אחר - לא נמושות, מתבכיינים ומשלימים עם מר גורלם כמוני...

אני לא טיפוס הישרדותי. נקודה. נכון שתכננתי לעשות קורס הגנה עצמית, לקנות תרסיס פלפל וללכת ברחובות בלי פחד ובאמונה מופרכת שאני אסתדר אבל הגמד הקטן ליד האוזן הימנית לוחש לי ביתר שאת שאני לא אסתדר ורוב הסיכויים שאעמוד כמו גולם, משותקת מפחד ואהיה חסרת תועלת לעצמי ולאחרים. הגבורה שלי מסתכמת בהריגת נמלים שמידי פעם מחליטים לצאת מאיזה חריץ ליד המרפסת ולטייל בהפגנתיות ברחבי הסלון. אם אני רואה ג'וק, אני מיד צורחת וקוראת לאיש שלי.

אז העניין הזה עם הכוכבים והגלקסיות וכל מה שאסור לי לגלות מסיבות ידועות, ועצם העובדה שזה מדע בדיוני (למרות שהוא נקרא כמו ספר מתח משובח) – כל העניין הזה לא משנה את המסקנות שלי ואת התהייה איך אצליח להסתנן לשורות של קבוצת עילית ולהרגיש טוב עם עצמי.”

“#
מתי בפעם האחרונה הסתכלתי על הכוכבים? לא יכולה להגיד. מזמן מזמן. עיר – שאורותיה "מזהמים" את טוהר הלילה (לפי מביני עניין) – אינה המקום ממנו רואים כוכבים, ואני לא מהאנשים הנוסעים למצפה רמון, נניח, כדי לחוות כוכבים ושלווה. וילסון כותב סיפור בו בלילה אחד נעלמים הכוכבים, ולמרות שהשמש זורחת אחרי אותו לילה היא משונה ובני האדם מבינים שקץ העולם מגיע.

הספר הזה אינו דיסטופייה. הוא עוקב אחר שלושה נערים המתבגרים יחד עם "הסחרור" - הוא המצב בו נמצא העולם – כשאחד מהם מספר את הסיפור בגוף ראשון והקשר בין שלושתם הוא קשר עמוק, שאינו ניתק עם הזמנים ועם התופעות המוזרות המתרחשות. העולם משתנה והאנשים צריכים להשתנות עמו, אלא שהתנהגויות משתנות בקצב הרבה יותר איטי. מתבקש להשוות את הספר הזה ל"זמנים מופלאים" של ווקר, שניסתה לתאר עולם בו השתנו חוקי הפיזיקה הידועים. גם הוא ספר מעניין וכתוב היטב, אך לדעתי ווקר כשלה במקום שוילסון הצליח – לתאר תאורים אמינים ואנושיים של בני אדם החיים בצל אסון ולבדוק את תגובותיהם בתחומי המוסר, האכזריות, היחסים הבין אישיים. גם בספר הזה אחת התגובות האנושיות היא הצטרפות לדתות וכתות מטורפות, והתנהלות אנושית המבוססת על "אמונה" לא על רציונל.

שלושה ספרי מדע בדיוני של וילסון תורגמו לעברית "ויליאם קומסטוק", "הכרונוליטים" והספר הזה. קראתי את שלושתם והספר הזה הוא הבשל, המעניין והקריא מכולם, שזכה בצדק ב"הוגו" היוקרתי ובפרסים נוספים. הגעתי אליו בזכות הביקורת המרתקת של פואנטה (תודה!)
גם פה – כמו בספריו האחרים – הרעיון היצירתי הוא רק התשתית. וילסון אינו כותב על מצב כדור הארץ או מצב החלל. למרות שהרעיון מבוסס על חוקים פיזיקליים ידועים, הוא מתמקד בבני אדם ובתגובות הצפויות שלהם לאיום שהם מאמינים שהוא ממשמש ובא. הספר מרתק מאד למרות אורכו – כמעט 500 עמודים. הוא גם אמין מאד, למרות התשתית הבידיונית והאמריקאיות הבולטת, ההתנהגות האנושית שהוא מתאר היא מספיק אוניברסלית ומאפשרת היכרות והזדהות.

כמין אנחנו חווים את "סוף העולם" הפרטי שלנו כל הזמן. זמננו על האדמה קצוב, הקשרים שאנחנו מפתחים – קרובים, עמוקים, אינטימיים וגם שטחיים – ימותו איתנו בסוף ימינו. אנחנו מחכים תמיד לסוף העולם (זוכרים את באג 2000? ואת ההשתוללות לקראת המילניום?) הנקודה שוילסון מעלה אינה החותם שגיבוריו משאירים על העולם – זה מה שמבקש אחד הגיבורים – אלא כמה אנחנו כאנשים, מוכנים להתחייב ולהשקיע את חיינו בתחומים משמעותיים: והשיפוט של המשמעות הוא של כל איש ואשה בנפרד. כי אם הסכמנו, התחייבנו וחיינו לפי קנה המידה הזה, אזי נחיה לנצח – גם אם "נצח" משמעו 80 שנה בממוצע.”