ביקורת ספרותית על סחרור מאת רוברט צ'רלס וילסון
ספר מעולה

---

*****





ואם היינו יודעים שבעוד ארבעה ימים העולם יגיע לקיצו? או עוד שנה? המחשבה הערטילאית הזאת שמזנבת אצלי מאז ומעולם הפכה בשבעה באוקטובר למוחשית מאי-פעם. שיחות "מה נעשה אם ייכנסו לבית מחבלים" הפכו בבת אחת להיות משהו שאשכרה מדברים עליו סביב שולחן האוכל. פתאום אפוקליפסה - עולמית, לוקאלית, אפילו עירונית - היא משהו שאפשר להרגיש, לשקול, להיערך, לתכנן. אולי בכל זאת נכון להגר לאוסטרליה, לבנות מקלט אטומי, לחזור בתשובה דרך איזה רב מיסטיקן, רצוי באיזו כת מפונפנת. חיסכון לפנסיה, למשל, נראה כמו השקעה אופטימית להחריד, שלא לומר מופרכת. כשהעתיד הקרוב-מדי שברירי כל כך, מי יכול לחשוב כל כך רחוק? פנסיה? זה עוד עשרים שנה. העולם יכול להתהפך אלף חמש מאות פעם עד אז. וכנראה שזה גם יקרה. רק איך?

הספר הזה, שבעיניי הוא מדע בדיוני במיטבו, מדבר בין השאר גם על זה. על מה אנשים - כמדינות, כישויות גלובליות, וגם כמשפחות וכיחידים - עושים כשהחרא פוגע במאוורר, ביג טיים. לא רק ברמת ה"ארמגדון" ("אסטרואיד מתקרב לכדור הארץ, בואו נבנה טיל גרעיני יחד עם רוסיה וסין שיפוצץ אותו"), ולא רק ברמת ה"אנשים שודדים תחנות דלק או מצטרפים לכתות". גם אלה שאלות שעולות בספר, אבל לא ברמה השטחית משהו שהתרגלתי לקרוא. אחרי לפחות חמישים ספרים ומאה סרטים על אפוקליפסה, למשהו כזה - מעמיק, אינטיליגנטי, רחב, מגוון, מקורי ומפוכח, נדמה לי שלא זכיתי עדיין.

רוברט צ'רלס וילסון, שכבר ב"הכרונוליתים" המבריק שלו לכד את תשומת לבי, עושה כאן משהו מאוד מעניין ולא פשוט. הוא בורא עולם עתידי קרוב שנקלע לאירוע קוסמי שמשבש את כל מרקם החיים, אבל לא משאיר מאחור את הדמויות כשטוחות וחד-מימדיות שרק מבקשות לשרוד (או להתאבד כדי להציל את העולם או משהו בולשיטני בסגנון). המימד הטכני, המדעי של הספר לא בורח משאלות קשות ולא מנסה לחרטט את הקורא כדי שלא יתעמק, ומרגיש אמין מספיק כדי שנוכל להתפנות להרהר בשאר התובנות המרתקות שעולות באופן טבעי מחוקי הפורמט. הצלחתי, בלי לברוח וכמעט בלי מאמץ מיוחד לקרוא מתחילתו ועד סופו ספר שכפי שכבר הבנתם אין בו את ליטרת הבשר האסקפיסטית שאני כל כך מחפש. יש כאן גם את ההתגייסות העולמית המתבקשת, רק שבמקרה הזה כל הפוליטיקות שאי אפשר להימנע מהן במציאות דווקא נמצאות שם לגמרי ולא מטואטאות מתחת לשטיח של הסיפור (מה עושים הרוסים? הסינים? הישראלים? הכתות הנוצריות האוונגליסטיות?). יש כאן מחשבות על אלוהים/אלוהות/חייזרים תבוניים (בלי ליפול לתיאולוגיה בשנקל), על יישוב מחדש של כוכבי לכת אחרים, על מקומנו/ייחודנו ביקום, על בריאה, על חיי נצח, על משמעות הקיום... כל מה שצריך להיות במדע בדיוני ראוי לשמו, אבל במיוחד, כאמור, יחד עם דמויות עגולות שבאמת מרגישות דברים ולא סתם מנסות לקדם את העלילה או משהו בסגנון.

בקיצור, בואו נקווה שנסראללה יירגע, העולם יחזור לשפיות, החטופים ישובו הביתה, ואנחנו כולנו נוכל לחזור לאיזה עולם שבו סביר לחסוך לפנסיה או לתכנן טיול משפחתי לאן שהוא, בשנה הבאה.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על סחרור