אני תיכף בת ארבעים ושתים. לפעמים מורה, לפעמים מלמדת מורים אחרים. יש לי בת בכיתה י"ב. לגמרי לא קהל היעד של מה שנהוג לכנות, ודי בצדק, בשם ספרי נוער. והנה מסתבר שאני קוראת ספרי נוער, ומחלקם אפילו נהנית מאוד. למשל אשמת הכוכבים.

בתפריט: נוער. תלמידי תיכון. אהבה בלתי אפשרית וקצת חסרת סיכוי. מסע בעקבות יצירה ספרותית. כמה סצנות מוטרפות והזויות מאוד, טעות אחת משמעותית ובסיסית שגוררת חוסר הבנה, ועולם שבו רוב המבוגרים הם בעיקר דמויות רקע לא משמעותיות. למשל אשמת הכוכבים.

חייבים להודות שאין כאן מיחזור קלאסי של סיפור. הסיפור במהותו שונה מאוד. בפרט, אין שום סרטן או מחלה קשה אחרת. יש גיבור אחד חנון מאוד, מרובע למדי, ודי משעמם. יש את החברים החנונים שלו, שמנגנים בתזמורת, מגיעים איתו בשקדנות לכל יום לימודים, ומשחקים יחד משחקי מחשב בשעות הפנאי. ויש את בת השכנים המוזרה-עד-כדי-טירוף, שקודם כל גוררת אותו להרפתקה, אחר כך נעלמת, ואז מושכת אותו להרפתקה נוספת בעקבותיה. אז סיפור שונה, אבל התבנית הסיפורית דומה. הכתיבה זורמת, גם אם לא לעומק. הבדיחות טובות, בעיקר על חשבון ההורים הפסיכולוגים של הגיבור, ועל הדרך שבה הם עפים על עצמם ועל ההורות הנהדרת שלהם. והמציאות היא מציאותית מאוד, וכוללת משחקי מחשב, שימוש הדוק ואינטנסיבי בסמארטפונים, אפליקציות מידע ותוכנות ניווט, אבל גם אינטריגות חברתיות, אינטריגות וקליקות תיכוניסטיות.

לא יודעת אם להמליץ. נהניתי לקרוא, אבל לא משהו שימשיך איתי הלאה. ובזה הוא שונה מהותית מאשמת הכוכבים.

אשמת הכוכבים- התאהבתי.
מחפשים את אלסקה- הצטמררתי.
ערים של נייר- השתעממתי.
הספר הזה פשוט עצבן אותי מכיון שקיוויתי למשהו אחר, ציפיתי להתרגש, להוזיל דמעה כמו בשני הספרים הקודמים של הסופר אבל פשוט התאכזבתי,
הספר עצבן אותי,
מרגו עצבנה אותי
קוונטין עצבן אותי
רדאר לייסי אפילו בקה כולם פשוט עצבנו אותי, למה??
מרגו רות' ספיגלמן תעלומה שמענינת את כולם חוץ מאותי כנראה שהיא לא עוד תעלומה אלא רק נערה שזקוקה לתשומת לב, עוזבת בלי להגיד כלום לאף אחד משאירה רמז פה רמז שם ופוף נעלמת!
'מי שהולך לערים של נייר לעולם לא חוזר'
ילדה מנייר הולכת לעיר מנייר בעיני מרגו רות' ספיגלמן לא הייתה ילדה מנייר כי אם היא הייתה כזאת היא לא הייתה הולכת לעיר של נייר
האשליה של מרגו נערת חלומותיו של קוונטין,
מרגו בת ה-10 היא לא אותה מרגו מרגו ההיא פשוט נעלמה וגדלה במקומה מישהי אחרת, המרגו שבה קיו התאהב היא לא מרגו הנערה שאוהבת שתמיד מתייחסים רק אליה, קוונטין לא הבין דבר אחד שמרגו התבגרה וכמו כל אחד כמעט השתנתה רק הוא- קיו לא השתנה
מגיע לו יותר ממרגו רות' ספיגלמן.
אם הייתי יכולה הייתי הולכת לקוונטין נותת לו סטירה שתעיר אותו מהסרט שמרגו תאהב אותו כמו שהוא אוהב אותה
מרגו אוהבת רק את עצמה.
נ.ב.
היחיד שלא עצבן אותי הוא בן המדמם
לא בגלל משהו מיוחד הוא פשוט הורס אותי.

יש ספרים, שגם אם שמעת שהם לא טובים, וגם אם התקציר לא קסם לך כל כך- יש בהם בכל זאת משהו שמושך אותך ומחייב אותך לקרוא אותם. וכך גם היה לי עם הספר הזה. ומה בו משך אותי? כן, ניחשתם נכון (עשר נקודות לגריפינדור!). מה שמשך אותי בו היה השם שהתנוסס לו שם על הכריכה בגאווה : ג'ון גרין, בתוספת הפתיון, "מחבר רב המכר "אשמת הכוכבים". וכמובן, גם אני כמו כל תולעת ספרים מן המניין קראתי את אשמת הכוכבים והתאהבתי. אז הייתי חייבת לתת ל"ערים של נייר" צ'אנס, ולקחתי אותו.

אז בספר מסופר על קוונטין, נער לגמרי רגיל ועל הבחורה שהוא מאוהב בה כבר מילדות, מרגו רות' ספיגלמן (הנה חוזר פה מוטיב השם המלא של ג'ון גרין- למי שקרא את אשמת הכוכבים), נערה לגמרי לא רגילה. לילה אחד קוונטין מצטרף למרגו למין מסע נקמה קטן וביום שלאחר מכן היא נעלמת. ומשם קוונטין מתחיל מסע של חיפוש אחריה.

וכגודל הציפייה כן גודל האכזבה. אוי ואבוי ג'ון גרין, התאכזבתי ממך. ואני בטוחה שאני לא היחידה. לא ממש הצלחת לעמוד ברף הגבוה הזה שהצבת לעצמך. לדעתי לפחות.
וממה התאכזבתי כל כך? בעיקר מהעלילה, כנראה. שהיא המרכיב הכי חשוב בספר. היה חסר לי בה משהו. הספר לא היה רע, הוא היה אפילו די נחמד, אבל העלילה הייתה איטית וחסרת תפניות מידי לדעתי. לא קרה בה יותר מידי. והסוף היה קצת...מאכזב. לא חד משמעי. לא ממש מובן. לא ממש סגור. ושוב, מאכזב.
חוץ מהעלילה צרם לי קצת הרעיון שקוונטין כל כך מאוהב בילדה שהוא לא באמת מכיר (כאילו, לא יודעת, אני מניחה שציפיתי ממנו ליותר).ואת מרגו גם לא ממש אהבתי.

אך למרות האכזבה שלי היו דברים שראוי לציין לשבח: ראשית, הכתיבה. מה שניתן לומר על ג'ון גרין שהכתיבה שלו היא באמת כתיבה יפה וכיפית כזאת. היא זורמת ועכשווית (בהחלט מתאימה לנוער), ומשולבת בהומור שגרם לי לגחך לעצמי פה ושם במהלך הקריאה.
אהבתי גם את זה שקוונטין אוהב את השגרה המשעממת שלו (מאפיין לא כל כך נפוץ בקרב הדמויות בספרים האחרים), ואת זה שהוא מין חנון כזה, ואוהב את ההורים הפסיכולוגים שלו, ולא חתיך מידי, ושהוא פשוט רגיל (שוב, דבר פחות נפוץ). ובן הצחיק אותי. ואת רדאר די אהבתי.

ספוילרון שלא באמת מגלה משהו
והנסיעה המטורפת הזו בסוף הייתה הקטע הכי טוב לדעתי בכל הספר.
סוף ספוילרון

והיו גם כל מיני משפטים שאהבתי:

"'...היא כזאת מוזרה.' משכתי בכתפיים. אולי היא המוזרה, ואולי אנחנו המוזרים."

"ממש לא רציתי לשלם לסוטה הזה. אבל, טוב, כסף נועד שיבזבזו אותו."

"זה תמיד נראה לי מגוחך שאנשים רוצים להיות עם מישהו בגלל שהוא יפה. זה כאילו שתבחר את דגני הבוקר שלך לפי הצבע ולא לפי הטעם." (משפט יפיפה. לא פלא שהוא מפורסם.)

אזזזז- ספר בסדר ולא יותר... אני קצת התאכזבתי...

המשך קריאה נעימה!

הכל התחיל ביום שישי האחרון.
בו הודיעו לכיתתי בבית הספר, שבשנה הבאה נצא למסע פולין.

מאחר שזה נחת על כולנו משום מקום בלי התראה מוקדמת ואפילו בלי שמועות, הבנו שצריך להתחיל להתכונן. ומאחר שכל דבר בעולם השגוי הזה סובב סביב כסף, אז כן, צריך להתכונן עם כסף.
אז הדבר הראשון שהעמדתי לעצמי להשיג ברשימה שלי, זה מצלמה. גם כי אני חובבת צילום מושבעת בהסוואה ונמאס לי לבקש מאחי את המצלמה שלו ולהיזהר עליה כאלו הייתה תינוק בן יומיים. וגם כי, טוב בעצם זו הסיבה היחידה- תמיד רציתי מצלמה ואף פעם לא היה לי תירוץ מספיק גדול או את החשק העז לקנות אותה. ועכשיו יש לי. אז החלטתי שאקנה מצלמה לכבוד המסע לפולין.
בשביל לקנות אותה אני צריכה כסף ובשביל להשיג כסף אני צריכה לעבוד, אבל אנחנו בדיוק בעומס כל כך כבד של בגרויות ככה שעבודה מסודרת אני לא אוכל להשיג. אבל פתאום קיבלתי צלצול טלפון מהבייביסיטר שמחפשת אותי כל הזמן אבל אני אף פעם לא עונה לה כי זה כבר סיפור אחר לגמרי אבל עכשיו אני חייבת לענות לה כי אני חייבת מצלמה אז אני חייבת כסף אז עניתי לה.
עכשיו מגיע החלק בו אני חושפת את העובדה שבחודש האחרון עובר עליי מחסום קריאה קשה שבו אני פשוט לא מסוגלת למצוא את עצמי קוראת ספר. כן, התחביב האהוב עליי? אז אני לא מצליחה לעשות אותו. למרות שהספרים הכל כך טובים ויקרים שלי מהמדף קוראים לי וקורצים לי ורק מבקשים שאפתח אותם.
ככה שבתוך כל זה. אני מוצאת את עצמי צריכה לעשות בייביסיטר בשעות הקטנות של הלילה ועומדת מול מדף הספרים שלי וחייבת לבחור ספר כדי שיהיה לי מה לעשות שם. אז אני מביטה בכולם והם מביטים בי בחזרה והבחירה קשה למרות שבכלל לא מתחשק לי לבחור אף אחד אבל בכל זאת. ואז אני שמה לב לשלושת הספרים של גון גרין שם באמצע. ואת א"ה קראתי. ואת מ"אא קראתי. ורק את ע"שנ לא קראתי. אז חשבתי שיהיה נחמד שאקרא גם אותו.
עכשיו אתם בטח מבינים איך מסע לפולין קשור לספר של גון גרין שתאורטית בכלל לא אמור להיות קשור.
אז ישבתי בדירה שלהם כשכל הילדים ישנים ופתחתי את הספר והייתי בטוחה שלא אצליח לקרוא כי אם אני לא רוצה לקרוא אלה מכריחה את עצמי לקרוא אז לא אצליח אבל קראתי וקראתי וקראתי ולא שמתי לב וקראתי הכל ואז סיימתי.

לביקורת,
אז הספר לא גרם לי לתערובות של רגשות או להתרגשות יתר או למתח מיוחד. אבל הוא העביר לי את הזמן בצורה הטובה ביותר ולרגע לא השתעממתי מימנו.
אשקר אם אומר שהוא לא הזכיר לי את מחפשים את אלסקה. כי הוא הזכיר לי אותו מאוד. וזה לא היה מעצבן בגלל שזה הספר של אותו סופר אז תכנית הוא לא העתיק אבל תכנית או העתיק מעצמו.
קיו היה מוזר בדיוק כמו מיילס, היו לו חברים מזעזעים בדיוק כמו מיילס, הוא אהב מישהי מוזרה, חידתית בטירוף, מסקרנת ומטריפה חושים בדיוק כמו מיילס. אבל עם כל זה ששתי הגיבורים הזכירו אחד את השני יכולתי להכריח את עצמי לעשות את ההפרדה ולשכוח לרגע את מ"אא ולהתרכז בספר הנ"ל.
אהבתי את העלילה, אהבתי את הדמויות החנוניות, אהבתי את המסע שאליו יצא קיו, אהבתי את זה שהתגבר על כל הפחדים שלו ולמד להכיר את עצמו ושלא ויתר אפילו לרגע ואהבתי את הסוף. ממש אהבתי את הסוף.
למרות, שהחידה הגדולה שקראו לה מרגו רות ספיגלמן, הייתה החידה הכי מטופשת שקראתי. כי נכון שהיא אפילו לא סיימה תיכון אבל היא כבר יוצרת מבוך שלם עם רמזים ומפות ונקודות וסימנים, והוא היה ממש חכם ואפילו די מתנשא אבל המטרה המטופשת שלשמה יצרה אותו הרגיזה מעט. כלומר, אם היא כבר טרחה, ואם הסופר כבר טרח לסובב את כל הסיפור סביב זה, הוא יכל לשים בסוף מטרה קצת עמוקה יותר מפשוט סתם כלום וללא שום סיבה.
התעצבנתי ממש בשם קיו, שבכלל לא היה נשמע שמזיז לו.

לסיום,
אני חייבת להזכיר שוב את מחפשים את אלסקה, כי מי שקרא את הביקורת שלי על הספר יודע שהשקעתי כמה שורות בשביל לטעון שאין לי מושג למה קראו לספר בשמו. ולגבי הספר הזה אני יכולה לחלוטין יכולה להבין, ערים של נייר הוא שם מוצלח ואפילו די גאוני. אך השם "מחפשים את מרגו" פשוט תפור עליו. ואני יכולה לדמיין את גון קורא לו כך אבל בסופו מחליט שהשם ערים של נייר מוצלח יותר ודוחף למחפשים את אלסקה את השם, רק בגלל שככה ובלי שום סיבה או משמעות ממש כמו החידה המרתקת אך חסרת כל פואנטה של מרגו.

נהנתי מהספר מאוד, למרות שהזכיר את מ"אא, ולמרות שבחרתי אותו בלי ברירה ולמרות שבכלל היה לי מחסום קריאה שלגמרי השתחרר לאחר קריאתו.
תודה רבה לגון גרין, שוב.

ג'ון גרין הוא כמו חציל.
זאת השוואה מוזרה, נכון, אבל היא הנכונה ביותר שמצאתי. לא כי הוא מר, או אפרפר מבפנים וסגול מבחוץ או כל שטות אחרת.
כי העולם מתחלק לשניים: אלו שאוהבים אותו, ואלו שלא.

אני, בניגוד לרוב המוחץ כאן בסימניה, דווקא משתייכת לחלק שאוהב ומעריך אותו. אהבתי את אשמת הכוכבים, ואהבתי את מחפשים את אלסקה. פשוט אהבתי אותם, ומצער אותי שנותרתי לבד עם האהבה הזאת.

אבל, האהבה שחלקתי לספרים והערכה שחלקתי למחברם דהתה כמעט עד העלמות עם קריאתו של "ערים של נייר". התקציר מעניין. הכריכה מושכת. השם לא רע בכלל. וגם שם הסופר המוכר ממש לא מוריד מערכו של הספר.
אז איפה כל העניין משתבש?
ובכן, כשפותחים את הספר.
ג'ון גרין טוב עם התחלות. התחלה של ספר היא דבר קשה, ויש לה משקל רציני בתפיסה של הספר. ולגרין זה פשוט הולך. כמו במחפשים את אלסקה ובאשמת הכוכבים, ההתחלה לא מאכזבת. עדיין.
יש בה הרגשה של עומק, של רעיון פילוסופי.
אבל לצערי הרב, כאן זה מדרדר. כל הספר הזה הוא לא חדשני או מרענן או גורם לך לשנות את תפיסתך.
הוא מחזור. כאילו מר גרין היקר קלט את השבלונה שמוכרת, והחליט להעתיק הצלחות קודמות.
זה מבאס קצת. הרבה.
אני מרגישה לא ברורה קצת, אז אני אסביר את עצמי. מההתחלה.

יש בספר הזה מעין חזרה כואבת שאני לא מצליחה לשייך. יש קצת "13 סיבות", אבל אולי זה רק המסע הלילי שבלבלו אותי.
ואולי זאת רק אני, אבל אני לא מצליחה להתכחש לדמיון המוחלט בין מרגו לאלסקה.
אולי זה קטע פרטי שלי, סוג של באג, כי אני לא מפסיקה להשוות ספרים שונים של אותם סופרים. גם ב"מלאך מכני" לא הצלחתי להפטר מההרגשה שויל, ג'סמין וג'ם הם רק גרסה מוקצנת לג'ייס, איזבל וסיימון.
אבל אין מה לעשות. מרגו ואלסקה – הן דומות מדי.
זאת אותה נערה בעלת אישיות חזקה שכולם שמים עליה והיא לא שמה על אף אחד. וגיבור הספר, שנהיה חסר ביטחון ועושה כל מה שהיא אומרת לו, חוזר גם כאן. הכול חזרתי, מכור, מוכּר.

מאכזב זאת המילה.
הספר הזה מאכזב. הוא לא טוב.
אין בו את הכתיבה האירונית, אלא בדיחות קטנות ולא מצחיקות.
אין בו התפלספויות אלא רק כמעט, רק הרגשה של, כמעט נוגע אבל לא.
יש בו קללות. יותר מדי. הוא לא מציאותי.
וזה בדיוק מה שהערצתי עד כה בג'ון גרין – הוא הופך שני חולי לסרטן לדמויות שאפשר להזדהות איתן. הוא הופך סיפור דיסני קלאסי לספר כאוב ומלא אמיתות.
וכאן, זה פשוט לא. שום דבר לא אמיתי, שום דבר לא הגיוני, שום דבר לא אמין.

אני חייבת להודות, רק בשביל הכנות, שלא סיימתי את הספר.
זה לא קורה לי הרבה, אבל התייאשתי ממנו.
ומי יודע, אולי החלק המקסים, המרתק, זה שהיה משנה את דעתי באחת דווקא נמצא בפרקים האחרונים.
נכון, אומרים שרק חמור רואה חצי עבודה.
אבל בשביל שהתוצר יהיה טוב, גם חצי עבודה צריכה להיות טובה.

ערים של נייר.
מרגו רות שפיגלמן.
מי את??

ערים של נייר מזכיר לי את הספר הזה שהיית צריך לקרוא בזמן הזה, המדוייק הזה, ונפל לך ליידים. הוא היה בול.

מרגו רות שפיגלמן עיצבנה אותי במשך כל הספר, ועדיין, אהבתי אותה במשך כל הספר. כן, היא חולת דרמה. וכן, היא בורחת מהבית בדרמטיות, משאירה את כולם מאחוריה כמו שמתאים לגיבורה בספר אמריקאי. וכן, קיו (שמאוהב בה) קורא לה כל הזמן בשמה המלא. זה לא מרגו, זה מרגו רות שפיגלמן. סליחה, ה-מרגו רות שפיגלמן. האחת והיחידה. אבל אהבתי אותה. היא הזכירה לי את עצמי במובן מסויים, למרות שאני הרבה פחות דרמטית.
ופה עניין- קיו רואה אותה כרעיון. הוא בקושי מכיר אותה. הוא חושב שהוא מכיר אותה, מאיך שהוא רואה אותה מהצד, ממה ששמע עליה. הוא מאוהב בה על כל מי שהוא חושב שהיא. כל כך מאוהב בה שהוא יוצא לחפש אותה למרות הכל. אבל הוא לא באמת מכיר אותה. הוא מאוהב ברעיון שלה, במי שהוא חושב שהיא.
אבל הרי, ככה כולם מסתכלים על מרגו רות שפיגלמן. אחד רואה אותה כהרפקתנית חסרת תקנה, השני כמו הילדה הכי שווה בבית ספר, השלישי כהילדה המשוגעת מהמסיבה.
הם רואים את מרגו רות שפיגלמן. לא את מרגו.
היא הייתה נשמה, לא רעיון. בן אדם, לא אלוהים. היא הייתה משהו אחר לפני כל הדברים שחשבו עליה.
לפעמים זה מרגיש שאני הרעיון. אני זוכרת שסיפרו לי שהילד שישב מאחורי היה מאוהב בי שלוש שנים. ואני? אני היית בהלם מוחלט. בחיים לא העברתי איתו שיחה שלמה חוץ מ"איזה תרגיל?" ו"אפשר בבקשה עט?". הוא לא הכיר אותי, הוא חשב שהוא הכיר אותי. כי שמע אותי מדברת עם חברות וראה איזה פוסט באינסטגרם. אבל הוא לא באמת הכיר אותי. הוא היה מאוהב ברעיון שלי. ואני, אני כל כך מעבר למה שהוא מכיר. אני שתלטנית, משוגעת, וחסרת ביטחון ואוהבת לשמוע מוזיקה ורוקדת מול המראה כשאני לבד בבית ו, ו, ו. עוד כל כך הרבה דברים. על סמך מה הוא אהב אותי? או חשב שאהב אותי?
בעצם, כולנו רעיון אחד לשני. כמו למשל, לאנשים זרים כשאנחנו רואים ברחוב. קורה לי כל הזמן שאני נוסעת באוטובוס, מסתכלת על אנשים, ובטוחה שפיענחתי בידיוק מי הוא, מה קרה לו בחיים ואת המשיכה המינית שלו. אבל מאיפה אני יודעת?
אז מרגו ברחה, ברחה מהעולם המשוגע שאף פעם לא באמת רואה אותה.
אז קיו יצא לחפש אותה, עיוור מאהבה. אולי בגלל זה קוראים לאהבה "אהבה עיוורת"?
ערים של נייר כמו ערים של רעיונות. ממליצה:)

יש לי תיאוריה,שמי שכתב את אשמת הכוכבים הוא לא מי שכתב את "מחפשים את אלסקה" ואת "ערים של נייר". השאלה היא מיהו ג'ון גרין האמיתי, האשם או המחפש...
למה? כי אשמת הכוכבים זה ספר שגורם (לפחות לי) כל פעם מחדש לחשוב. לבכות. לצחוק.להיות עם הספר והגיבורים, ובסוף הקריאה להגיע למסקנות חדשות,לתובנות,לרגשות.לעומת זאת , במחפשים ובערים הכל קללות, גסויות וו' וחסר עלילה. לגמרי.ובלי שום פילוסופיה.(ראו ביקורת שלי על הספר) ולא בערים של נייר, שקצת מזכיר את ערים של נייר.בערים של נייר מסופר על קיו,בחור בלתי-מקובל-בעליל (ע"ע מחפשים את אלסקה...) שמאוהב מילדותו במרגו, בחורה מגניבה-ומשוגעת-אבל-מקובלת של השכבה (בדיוק כמו...). לילה אחד היא מציעה לו לצאת איתה למסע נקמות, ומיום למחרת היא נעלמת. עוד לא גמרתי את הספר -קניתי אותו לצערי בשבוע הספר :( ,אבל כבר עכשיו אני רואה לאיזה סוג של ג'ון גרין הוא שייך. מאכזב. מאוד.

אני בזמן האחרון עוברת תקופה לא כ"כ פשוטה, אפילו טיפה מערערת. לפני שבועיים הייתה לי יום הולדת, ואחת *מהבנות גרעין(פירוט על מה זה "בני גרעין, נמצא למטה בסוף הביקורת) שלי הביאה לי שלושה ספרים במתנה, גם בגלל יום ההולדת שלי וגם בגלל התקופה שאני עוברת.שמעתי על הספר עיר של נייר ביקורות מעורבות. חששתי קצת לקרוא אותו בגלל "מחפשים את אלסקה"(שלא כ"כ אהבתי). בכל מקרה, התחלתי לקרוא את הספר, סיימתי אותו אתמול , והאמת היא שיש לי הרבה מה לומר עליו(מכאן עלולים להיות ספוילרים חמורים, ראו הוזהרתם!!!):

תקציר
קוונטין ג'ייקובסון, המכונה קיוּ,
היה מאוהב כל חייו בשכנה ההרפתקנית והמדהימה שלו, מרגו רוֹת' ספיגֶלמָן.
ולכן כשהיא פותחת את חלון חדרו ומציעה לו להצטרף למסע של נקמות –
הוא מצטרף בהתלהבות.

עם תום הלילה הארוך שהם מבלים יחדיו, קיוּ מגיע לבית הספר ומגלה שמרגו,
שתמיד היתה חידתית, נעלמה פתאום ונהפכה לתעלומה.
עד מהרה הוא מגלה שהיא השאירה רמזים במיוחד עבורו –
ובהם הספר "עלי עשב" של המשורר וולט ויטמן.
הוא יוצא למסע חיפושים בעקבות הרמזים, בניסיון לגלות לאן נעלמה מרגו.
אך ככל שהוא מתקרב אליה,
מתברר לקיו עד כמה הוא לא מכיר בעצם את הנערה מן הבית השכן..

את ערים של נייר אפשר לקרוא כספר מסע, כספר התבגרות,
כסיפור אהבה, או כסיפור על חברות, אך בעצם הוא כל אלה גם יחד.

אוקי.... אז איך אני מתחילה פה את הביקורת?
טוב, אז ככה:
האמת היא שאם במחפשים את אלסקה היה לי קושי להתחבר לדמויות, אז פה אני אחרי שלושה ארבעה עמודים כבר ויתרתי על הניסיון.
אף אחת מהן לא הצליחה לעורר בי אפילו טיפת היזדהות, והאמת שאני חושבת שאי אפשר להאשים אותי.
ז"א- הדמויות היו כ"כ שבלוניות, שלא הצלחתי למצוא בהן אפילו משהו אחד אנושי, שיש בכל אחד מאתנו. לא, אני לא מתכוונת לזה שאין להן תכונות אנושיות, אלא שהתגובות של הדמויות ומבנה האופי שלהן היה לא אנושי(לפחות לא בקטע אמיתי).
אני יכולה לתת לכל דמות תכונת אופי אחת עד שלוש, אבל תכונת האופי שנמצאת אצל כמעט כל הדמויות היא אנוכיות:
קוונטין, שרק מרוכז במרגו, ולא אכפת לו מכלום חוץ מזה(אלא אם הוא יפסיד ימי לימודים, ואז הוא יניח את הדאגה שלו בצד), מרגו הנרקססיסטית שרק רואה את עצמה ואת הפנטזיות שלה(הילדותיות ולא מציאותיות, יש לומר), בן שרק חושב על למצוא לעצמו בת זוג לנשף ובכלל להיות הכי פופולרי, ההורים של מרגו שמפחדים שמרגו תעשה בושות למשפחה.
גם לייסי הייתה טיפה אנוכית. זה שהיא הורידה למרגו את הביטחון זה לגמרי אגואיסטי, רק כדי שהיא תרגיש עם עצמה טוב יותר.
רק ראדר היה דמות חביבה והכי פחות אגואיסטית(גם כשהוא הסתכל על טובתו האישית, הוא ידע לאזן את זה).
הייתה לי גם ממש בעיה עם זה שהציגו את ההורים של קוונטין בצורה כ"כ סטריאוטיפית, כאילו כדי להצחיק. בכלל, שמתי לב שהקטע של ההורים כרקע נמצא גם במחפשים את אלסקה.
באופן כללי היה הרבה דמיון ושוני בין שני הספרים.
היו פעמים שניסיתי לקרוא את הספר בכוח כי הוא נמרח בהרבה שלבים והיו בו יותר מידיי מטאפורות, שהרבה מהן היו מיותרות.
רק אתמול כשסיימתי את הספר, נפלה עלי ההבנה:
הדמויות בספר הזה הן לא דמויות: הן מטאפורות בעצמן.
כל דמות היא דימוי למשהו אחר, והאמת שדרך זה גם אפשר להכיר יותר את ג'ון כאדם וסופר.
בביקורת על "מחפשים..." אמרתי ששמתי לב לפחד ולשאלות של ג'ון על המוות(גם באשמת הכוכבים עלתה השאלה הזאת על המוות והותרת החותם).
אז פה זה זאת הייתה שאלה אחרת:
מרגו שמייצגת את ההאם להסתכל על הכאן והעכשיו או קוונטין שמייצג את הלתכנן את העתיד שלך(לחיות את העתיד).
הרעיון על לכתוב ספר על השאלות האלו היה יכול להיות טוב, אם הדמויות היו יותר עגולות ושלמות, ולא רק מטאפורות . כי זה מה שהן היו: רק מטאפורות.
וזאת הייתה הבעיה שלי עם כל הספר הזה, זה שהספר היה מלא במטאפורות, והעלילה תפסה מקום כ"כ קטן.

טוב, אז אני אסיים את הביקורת בזה שאומר היה פוטנציאל לספר, אבל הוא איכזב.
אני חושבת שאחרי אשמת הכוכבים ג'ון גרין ירד ברמה, וזה בעיקר חבל.
כנראה שמעכשיו אני אהיה יותר חשדנית כלפי הספרים הבאים שלו.




*בני גרעין:אלו חבר'ה בגילי שחיים איתי ביחד באותה הקומונה בשנת שרות, ואנחנו חיים ביחד בשיתוף

ג'ון גרין. ג'ון גרין כתב את אשמת הכוכבים. ואת מחפשים את אלסקה. ואת ערים של נייר.
בואו נדבר על זה בכנות- אשמת הכוכבים הכי הצליח.
את מחפשים את אלסקה לא קראתי, אבל אני יודעת שהוא לא הצליח במיוחד.
וערים של נייר. הו, ערים של נייר.
למרות העלילה הקצת מוזרה ואולי גם די מסובכת, זה. ספר. טוב.
כן, כנראה שזה לא מוצלח כמו אשמת הכוכבים, אז מה? זה שג'ון גרין הציב לעצמו איזה מן רף כזה עם אשמת הכוכבים, זה לא אומר שערים של נייר עומד כספר בפני עצמו. אני נהניתי ממנו מאוד, כמו באשמת הכוכבים.
הספר הזה מעניין, מלא חוש הומור, מוזר להפליא ומדהים.
קוונטין (אוח, אני הולכת לחפור על זה הרבה. כאילו, קוונטין. מה זה השם הזה? רק לי זה מזכיר קציצה?) ג'ייקובסון מאוהב במרגו רות' ספיגלמן. מרגו רות' ספיגלמן לא מאוהבת בקוונטין (רעאר) ג'ייקובסון. אאוץ'?
לכן, קוונטין יוצא ילד טיפונת מוכה ואולי גם, הממ, מוזר? מהההה פתאום, הוא לא מוזר בכלל והוא בכלל לא הוציא את הדלת שלו ושל מרגו מהצירים או נסע עשרים ושלוש שעות למקום מוזר בשם אגלוא. אוח, דמאט, מוזר.
אבל זה ספר יפה:)
וחמוד
ומצחיק:)
ביי.