ביקורת ספרותית על ערים של נייר - פרוזה # מאת ג'ון גרין
ספר לא משהו

---

בראשית ברא ג'וןגרין את הייזל ואת האיכקוראיםלו מ"אלסקה", וכולם נפלו כה שדודים מכמה שהיה עצוב ומבריק ושנון עד בלי די, כל ילדה שניה דפקה לי מבט של "את-חייבת-לקרוא-את-הדבר-המדהים-הזה" ואני חייבת לומר שלמרות אי הנוחות שתקפה אותי כשהרגשתי שזה יפה אבל אני לא קונה את זה... קניתי את זה. זה היה כובש ומתקתק כמו בחור מה זה חתיך על אופנוע, עם קעקוע על היד ומבט אסור בעיניים. ידעתי שזה טיפשי, ושאין דבר כזה, אבל הרשיתי לעצמי להיסחף אחרי המשפטים הנכונים מדי שג'ון גרין הניח בדיוק של שען עם פינצטה בפיהן של הדמויות שלו, ולהעמיד פנים כאילו אני מורדת ונכבשת ונסחפת והולכת שולל.
ופה? פה לא הלכתי שולל. אפילו לא חצי מטר. הקסם של החנאנות לא עבד עליי יותר, והמשפטים הנכונים ווולט וויטמן ורמזים רומנטיים וכל זה היה כרגיל שנון ורב משמעי מדי, ושאין סיכוי, not in a million years, שנערים ונערות ידברו ככה, לא בגלל שזה כזה אינטיליגנטי (כי יש בינינו כאלה, נשבעת) אלא בעיקר שזה כל כך מלוקק מכל הצדדים, כמו כלב שאוכל גלידה ווניל שאחר כך אין סיכוי שאני אמשיך אחריו לאכול את הגלידה הזאת אפילו אם זה הפודל הגולדן רטריבר לברדורי הכי מתוק בעולם. כי זה הופך את זה לדוחה, הליקוק הזה. מיופייף. חלק. ברררראיייככככסססס.
אז לא, ג'ון גרין. הלכת רחוק מדי. תלקק קצת פחות, ואולי יהיה על מה לדבר.

» ביקורות נוספות של הנחשפת
» ביקורות נוספות על ערים של נייר - פרוזה #