ביקורת ספרותית על פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות מאת מרישה פסל
ספר בסדר

---

מה התקנון אומר על ספרים נפלאים שהבנת את הקטע שלהם כבר בהתחלה? ואז זה נהיה מעצבן? ככה זה עם סופרים שכותבים נהדר אבל חוזרים על עצמם, וככה זה עם ספרים שיש להם הרבה מה להגיד אבל הסגנון שלהם משתלט על כל הספר כמו הבוגונוויליה שלנו בגינה שחונקת את עץ הלימון ולא נותנת לו לראות אור יום.

אני לא אלאה אתכם בעלילה. הספר הזה מתחיל מקסים ואם יש לכם סבלנות, יש סיכוי גדול שמדובר באחלה ספר. הוא אינטיליגנטי, הוא כתוב נפלא, אבל אחרי שמונים-תשעים עמודים הבנתי שהוא מעייף אותי נורא. כל פסקה שבורה בחמישה רפרורים לספרים קיימים או מומצאים, לספרים או ליצירות או לערים או לתובנות אחרות, וזה מזכיר שיחה עם מישהו שלא נותן לך לסיים משפט וחייב להכניס עוד אנקדוטה או עוד אבחנה עד שאין לך כוח כבר לשטויות שלו גם אם הוא אינטיליגנטי וחכם והתובנות שלו במקום. אני לא מכירה את מרישה פסל, אבל השם של הספר הזה מהמם וגם הפתיחה שלו, והייתי חייבת לקרוא אותו, או לפחות להתחיל, רק שהיא חולה במין מחלה של תיאורי-יתר, שגם אם הם ממש מבריקים וחדי-אבחנה, הייתי מעדיפה לעבור עליהם עם מכסחת דשא ולכסח אותם לקיבינימאט עד שמה שיישאר מהם יהיה בדיוק מה שצריך. תיאורים שרק מבצבצים טיפה מעל פני השטח, ולא מפלצות שמשתלטות על כל מילה שניה בניסיון להרשים אותך.

אחלה ספר- חמישה כוכבים, וגם אחד ושניים ושלושה. קראתי עד עמוד מאה וחמש.

» ביקורות נוספות של הנחשפת
» ביקורות נוספות על פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות