ביקורת ספרותית על אגם הזאבים - דייב גרני #5 מאת ג'ון ורדון
ספר בסדר

---

שמעתי שהיה בלגן.

אבל תעזבו, באתי לדבר על ספר. ועל סופר.
ג'ון ורדון הוא מין סופר כזה שאוהב תעלומות. הוא אוהב לחשוב עליהן ואוהב לפצח אותן, ויותר מהכול הוא היה משתוקק להיות בלש שפותר תעלומות רצח מסובכות. בשבילו, בלשות היא משחק מוחות מתוחכם, שחמט בשישה מימדים, חידה סבוכה שאפשר להתיר אם רק יושבים וחושבים בשקט בשקט, חוקרים עדים ומחברים נקודות על סיכות על מפה גדולה בפריסינקט.

רק שבמציאות, השוטרים הרבה, הרבה יותר שטחיים ואהבלים, ואל תתחילו בכלל עם הפושעים, שלא לדבר על מה שקורה כאן בארץ. אם מישהו רוצח פה, רוב הסיכויים שזה בגלל שהנרצח אמר משהו על חברה שלו, והוא התעצבן ושלף סכין יפנית. לא יותר קשה מסודוקו. אפילו לרציחות מורכבות יותר אין בדרך כלל את כל התוספות הדרמטיות שיכולות להפוך את זה לספר מתח.

טוב, כנראה שבגלל זה כותבים ספרי מתח.

ובדיוק בגלל זה, ספרי מתח הם שטויות במיץ עגבניות.

אבל חוץ מזה שג'ון ורדון בסך הכול יודע לכתוב, ושקניתי את הספר הזה בשמונה עשרה שקל בקניון כשיצאתי הביתה בשישי, וששכחתי אותו כשהייתי בערך באמצע על שולחן של בית קפה וזה אפילו לא מדגדג לי לדעת את הסוף, תדעו שזה ספר על רצח מסתורי, שהוא ממש תעלומה וזה, ואם אתם אוהבים את הדברים האלה, אז מגיע לכם.

מקווה שלא העלבתי אף אחד.


צ'או!

» ביקורות נוספות של הנחשפת
» ביקורות נוספות על אגם הזאבים - דייב גרני #5