ביקורת ספרותית על ערים של נייר - פרוזה # מאת ג'ון גרין
ספר לא משהו

---

ג'ון גרין הוא כמו חציל.
זאת השוואה מוזרה, נכון, אבל היא הנכונה ביותר שמצאתי. לא כי הוא מר, או אפרפר מבפנים וסגול מבחוץ או כל שטות אחרת.
כי העולם מתחלק לשניים: אלו שאוהבים אותו, ואלו שלא.

אני, בניגוד לרוב המוחץ כאן בסימניה, דווקא משתייכת לחלק שאוהב ומעריך אותו. אהבתי את אשמת הכוכבים, ואהבתי את מחפשים את אלסקה. פשוט אהבתי אותם, ומצער אותי שנותרתי לבד עם האהבה הזאת.

אבל, האהבה שחלקתי לספרים והערכה שחלקתי למחברם דהתה כמעט עד העלמות עם קריאתו של "ערים של נייר". התקציר מעניין. הכריכה מושכת. השם לא רע בכלל. וגם שם הסופר המוכר ממש לא מוריד מערכו של הספר.
אז איפה כל העניין משתבש?
ובכן, כשפותחים את הספר.
ג'ון גרין טוב עם התחלות. התחלה של ספר היא דבר קשה, ויש לה משקל רציני בתפיסה של הספר. ולגרין זה פשוט הולך. כמו במחפשים את אלסקה ובאשמת הכוכבים, ההתחלה לא מאכזבת. עדיין.
יש בה הרגשה של עומק, של רעיון פילוסופי.
אבל לצערי הרב, כאן זה מדרדר. כל הספר הזה הוא לא חדשני או מרענן או גורם לך לשנות את תפיסתך.
הוא מחזור. כאילו מר גרין היקר קלט את השבלונה שמוכרת, והחליט להעתיק הצלחות קודמות.
זה מבאס קצת. הרבה.
אני מרגישה לא ברורה קצת, אז אני אסביר את עצמי. מההתחלה.

יש בספר הזה מעין חזרה כואבת שאני לא מצליחה לשייך. יש קצת "13 סיבות", אבל אולי זה רק המסע הלילי שבלבלו אותי.
ואולי זאת רק אני, אבל אני לא מצליחה להתכחש לדמיון המוחלט בין מרגו לאלסקה.
אולי זה קטע פרטי שלי, סוג של באג, כי אני לא מפסיקה להשוות ספרים שונים של אותם סופרים. גם ב"מלאך מכני" לא הצלחתי להפטר מההרגשה שויל, ג'סמין וג'ם הם רק גרסה מוקצנת לג'ייס, איזבל וסיימון.
אבל אין מה לעשות. מרגו ואלסקה – הן דומות מדי.
זאת אותה נערה בעלת אישיות חזקה שכולם שמים עליה והיא לא שמה על אף אחד. וגיבור הספר, שנהיה חסר ביטחון ועושה כל מה שהיא אומרת לו, חוזר גם כאן. הכול חזרתי, מכור, מוכּר.

מאכזב זאת המילה.
הספר הזה מאכזב. הוא לא טוב.
אין בו את הכתיבה האירונית, אלא בדיחות קטנות ולא מצחיקות.
אין בו התפלספויות אלא רק כמעט, רק הרגשה של, כמעט נוגע אבל לא.
יש בו קללות. יותר מדי. הוא לא מציאותי.
וזה בדיוק מה שהערצתי עד כה בג'ון גרין – הוא הופך שני חולי לסרטן לדמויות שאפשר להזדהות איתן. הוא הופך סיפור דיסני קלאסי לספר כאוב ומלא אמיתות.
וכאן, זה פשוט לא. שום דבר לא אמיתי, שום דבר לא הגיוני, שום דבר לא אמין.

אני חייבת להודות, רק בשביל הכנות, שלא סיימתי את הספר.
זה לא קורה לי הרבה, אבל התייאשתי ממנו.
ומי יודע, אולי החלק המקסים, המרתק, זה שהיה משנה את דעתי באחת דווקא נמצא בפרקים האחרונים.
נכון, אומרים שרק חמור רואה חצי עבודה.
אבל בשביל שהתוצר יהיה טוב, גם חצי עבודה צריכה להיות טובה.

» ביקורות נוספות של White Swan
» ביקורות נוספות על ערים של נייר - פרוזה #