ביקורת ספרותית על יסוריי ורתר הצעיר (2000) מאת יוהן וולפגנג גתה

---

תחילה אספר שלא גמרתי את הספר ולא בגלל שהתעיפתי ממנו אלא מסיבה אחרת. ורתר הרגיש, העדין, הצעיר ומלא החיים בהתחלה קסם הוא גם לי, על כול פסוקיו המותירים אותך המום מיופי וחכמה, על כול תיאוריו המרטיטים של הטבע הנמצא סביבו וגם על שפע התכונות המענינות שלו, אף גם על יחסיו אל ילדים למשל בפיסקה הזאת:
"כול המורים והמלמדים כלילי ההשכלה מאוחדים בדעתם, שהילדים אינם יודעים על שום מה הם רוצים את מה שהם רוצים: אבל העובדה שגם מבוגרים, כמוהם כילדים, מתרוצצים הנה והנה על פני האדמה הזאת וכמוהם אינם יודעים מנין הם באים ולאן הם הולכים, כמוהם אינם פועלים לאור מטרות ממשיות, נשלטים כמוהם על ידי תופין ועוגה ושוט של זרדים, בדבר זה אין איש חפץ להאמין ואילו אני, לי נדמה שניתן לממשו בידיים".
אותו יחס אל ילדים הוא שגרם לי גם לעזוב את הספר באמצעו בהגיעי לפיסקה הזאת, (זהירות ספוילרים):
"תוך כדי כך באה מאלכן ובידה כוס. מריאנה רצתה לקחתה ממנה: "לא!" קראה הילדה, " לא לוטכן, שתי את ראשונה!" הייתי כה מוקסם מן הכנות, מטוב הלב שבה קראה זאת, עד שלא עלה בידי לבטא את שהרגשתי אלא כשהרמתי את הילדה מן הארץ את הילדה מן הארץ ונשקתיה בחום והיא מיד פרצה בצווחה ובבכי". בשבילי זה יותר מדי.
ולא לא מבחינת התיאורים או רמת הקושי, הרי קראתי כבר ספרים הרבה הרבה יותר קשים ואני דווקא מאוד אהבתי אותם אלא שהיה לזה (לדעתי) תחושה מסוימת של אהבה יתרה לילדים.

» ביקורות נוספות של נונו
» ביקורות נוספות על יסוריי ורתר הצעיר (2000)