ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר טוב

---

לסופרים וכותבים רבים יש מדי פעם מחלה אנושה הנקראת "מחסום כתיבה". יושבים מול הדף הלבן או מול המסך הריק, ושום מילה לא יוצאת. ואם יוצא משהו - הרי שהוא עילג, ורבות המחיקות על הכתיבות. מתסכל משהו. למעשה מתסכל מאוד. יש גם עצות שונות ומשונות להתמודדות, ולא אכנס אליהן כאן. כי אני לקיתי במחלה אחרת, מחלה של קוראים, ונראה לי שצריך לקרוא לה "מחסום קריאה". ככה זה. לא מצליחה לקרוא. לוקחת ספרים מהספריה, ולא מתחילה. או מתחילה, ונוטשת באמצע הדרך. לא כי גרוע. סתם, כי אין שום חשק לעבור את הדף הבא.

מה עושים במחסום קריאה? אני מניחה שלא הרבה. לא קוראים. כלומר, קוראים, אבל לא ספרים, ומחכים לגל העכור שיחלוף. בינתיים אפשר לקרוא עיתונים למשל. וזה מה שעשיתי. בעיתון שקראתי התפרסמה סקירה מלאה על הספר "אשמת הכוכבים". סקירה, ולא המלצת קריאה. זה אומר שנכללו בה פרטי עלילה, אלה המכונים בפי העם "ספויילרים" ומגונים תכלית הגינוי. וכך הגעתי לקרוא את הספר, כשאני כבר יודעת את פרטי העלילה העיקריים. ואולי זה מה שפתח את צ'אקרות הקריאה שלי, וקראתי אותו עד הסוף.

גם בסקירה הזאת יופיעו פרטים מהעלילה, ואם מי שזה מפריע לו הסליחה מראש. אין דרך להסביר במה הספר הזה שונה מספרים אחרים העוסקים באנשים חולים ובמחלות, בלי לחשוף פרטים. אז אפשר עכשיו להפסיק לקרוא את הסקירה שלי ולעבור לסקירות הבאות, כי הנה הספויילר הראשון: *בסוף כולם מתים*. טוב, אני יודעת שלמעשה לא גיליתי כלום באמירה הזאת, כי זאת אמת הכרוכה בעצם חיינו בעולם הזה. כולנו בני תמותה. כולם מתים בסוף. אלא שעיתוי ה"סוף" הוא המשנה, ואינו דומה אדם ההולך לעולמו בגיל 95 כשהוא שבע ימים ושנים, לילד בן 19 שנהרג בתאונת דרכים.

הייזל גיבורת הספר, וגם זה ספויילר בקטנה בלבד, הולכת למות. זה נאמר לנו כבר בתחילת הקריאה. היא חיה כרגע, על זמן שאול, בזכות תרופת פלא כלשהי שמאריכה את חייה. אבל היא יודעת, והוריה יודעים, ואנחנו הקוראים יודעים, שיש כאן מתווה יחיד אפשרי לעלילה. הייזל בת 16 עכשיו. הסיכויים שתגיע לגיל עשרים קלושים. שמה השני, גרייס (חסד) הוא אירוני ביותר, ונשמע כואב בעיקר כשהוא בא מפי החבר שלה. שכן הייזל, באופן חסר סיכוי לחלוטין, מעזה להתאהב. ובמפתיע, עם מכונת ההנשמה הצמודה לה, המראה החולני, הדיכאון הגדול, והציניות העוקצת, מתאהבים בה בחזרה. והספר הזה הוא סיפור אהבה של אנשים צעירים בצל המוות.

זהו גם סיפור מסע, וכאן מתחיל הספוילר העיקרי. הספר האהוב ביותר על הייזל הוא ספר קטוע. היא מסיימת לקרוא ונותרת סקרנית לגבי נקודות עלילה רבות, רבות מדי, שנשארו פתוחות. כל ניסיונותיה לתקשר עם הסופר, ולנסות לבקש ממנו "מה היה בסוף", עולים בתוהו. החבר שלה נרתם לעזרה ויחד הם נוסעים להולנד, כדי לראיין את הסופר. הדרך הטבעית להמשיך מכאן ואילך היא להפגיש את הזוג הצעיר והמעריץ עם הסופר. הסופר המוחמא מהערצתם, ישיב על שאלותיהם וכולנו נזכה להפי אנד. אלא שכבר מהתחלה אומר לנו ג'ון גרין את האמת האכזרית: אין הפי-אנד. וכך השניים מגיעים להולנד, אך כל תקוותיהם מתנפצות מול סופר יהיר, מר נפש, שיכור, גס רוח, שמתנהל מולם באדישות אכזרית.

הולנד, אמסטרדם, היא תפאורה נהדרת למסע מסוג כזה, של נוער המחפש משמעות תחת צל המוות, כי זו עירה של אנה פרנק. והנה ציטוט מהספר: "בסוף המסדרון הוצג ספר עבה בגודלו, עבה יותר ממילון, עם שמות 103,000 המתים ההולנדים בשואה... הספר היה פתוח בעמוד שבו היה שמה של אנה פרנק, אבל מה שתפס אותי היה שתחתיה נמנו בשמם ארבעה אהרון פרנקים. ארבעה. ארבעה אהרון פרנקים בלי מוזיאונים, בלי זכר היסטורי, בלי שאף אחד יתאבל עליהם". אני לא מחבבת במיוחד את אופנת השרבוב של אנה פרנק לכל סיפור שאמור להיות מרגש ונוגע ללב, אבל כאן, בספר הזה, הוא בדיוק מתאים. זה מה שיוצא מהיומן שלה: אנה לא היתה קדושה, לא חשבה רק דברים טובים כל הזמן. אנה היתה ילדה. בת חמש עשרה. אוהבת ומתאהבת, חושבת, צוחקת, רוצה לבלות. רוצה לחיות.

"בעולם הזה, אפשר לבחור, אני מאמינה, איך לספר סיפורים עצובים, ואנחנו בחרנו באפשרות המצחיקה". כך מתארת הייזל את הדרך שבה סיפרה לאמא שלה את תולדות אכזבת המפגש עם הסופר ההולנדי. וגם ג'ון גרין בחר בדרך לספר סיפור. בלי קיטש, עם אמת אכזרית: העולם הזה אינו באר משאלות. ילדים מתים זו תופעה אכזרית ביותר של העולם. הפרת חוזה של סדרי הטבע. אין בה שום דבר מנחם. וכך הוא נועץ סיכה אחר סיכה בבועות רבות, ובעיקר בועת הקדושה של הילדים החולים והמתים. הספר לא חף מקיטש, ולא בטוח שיכול להיות, אבל הוא משתדל מאוד.

אם אגיד שבכיתי במשך הקריאה, ובעיקר בסוף, זה לא אומר כלום. אני בכיינית ספרים ידועה. אבל זה ספר מרגש, ומומלץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים