בכל טרק, טיול וצעידה אני סוחבת על הגב תרמיל עם פקלאות ותיק עם מצלמה.
כי אני זאת שמצלמת ומתעדת.
ולא כי לפתע גיליתי כישרון אדיר לצילום.
זה פשוט תירוץ טוב לא להצטלם בעצמי. אני שונאת להצטלם. לכל תמונה שבה אני מופיעה תמיד יש לי טענות למכביר.
מצאתי לי גם שיטת הסוואה למצבי חירום: משקפיים, כובע ואחד הילדים בפרונט לפניי, כך שכבר יש לי אוסף קטן של תמונות משקפיים, כובעים ופרגוד צבעוני ומחויך בצורה של ילד.
לאחרונה שמתי לב לתופעה מעניינת בעניין הזה: תמונות שזכו לפרצוף חמוץ לפני כמה שנים, פתאום נראות לא רע בכלל. תמונות שרציתי למחוק בהפגנתיות לפני יותר מכמה שנים, פתאום ממש חביבות בעיניי. כשבעלי כבר מצליח לשכנע אותי להצטלם (בדרך-כלל בטענת נשק יום הדין "הילדים בסוף יחשבו שלא באת איתם לטיולים") והתוצאה לא נראית לי, כהרגלי, אז התגובה שלו תואמת את התגלית הסודית שלי ("חכי עוד כמה שנים, זה ייראה לך יופי").
איך כל הפטפוט הזה קשור לספר?
אילו הספר הזה היה תמונה, הייתי מדמיינת לי תמונה בשחור-לבן, על רקע שדות ופָּסְטוֹרָלְיָה כפרית, שלושה נערים ליד שתי נערות בשמלות לבנות המעוטרות בפרחים עדינים ומתנפנפות ברוח, חצאי חיוך מסתוריים...וכך הלאה – תסלחו לי אבל אף פעם לא סבלתי משפע של דמיון.
סיפור החבורה נפרש על רקע האירועים שהתרחשו בשנות המלחמה (1943-1945) בעיירת פילבקה שבשבדיה, מצויר על בד קנבס משובח, בצבעי פסטל רכים ונעימים לעין.
הוא מתאר את חוויות ההתאהבות הראשונה, קשיי היום-יום, הפחדים והחששות לאנשים יקרים שיוצאים למשימות מסוכנות ולא תמיד חוזרים, והכל מתובל בסוד ישן שנרקם אט-אט סביב הדמויות, בחוטי משי איכותי ובמיומנות. הסיפור כתוב בשפה עשירה, הדיאלוגים בין בני ובנות החבורה הם משמעותיים והחוויות שלהם עוברות לקורא בצורה משכנעת, חלקה ומרגשת.
...ואז מגיע....
הדף המקומט ועליו שרבוטים גסים בעפרון ובטוש סיני זול ודהוי –
זמן הווה - הסופרת אריקה פאלק - שהיא גם בלשית חובבת - מדפדפת ביומנים הישנים של אמה, מתחילה לחקור את הרציחות בעיירה וכפי שניתן לצפות, הדברים נקשרים לחבורה הפסטורלית והסוד האפל מהעבר. אחד השרבוטים האינפנטיליים שבדף המקומט הוא הבעל של הבלשית החובבת - בלש בשכר - שיוצא לחופשת אבהות, עושה טיולי עגלות עם אשתו לשעבר, וקופץ עם הילדה בת השנה לאטרקציה הכי שווה בעיר – רציחות של זקנים. דמויות של בלשים אחרים, כוח עזר ושות', מקושקשות בקווים גסים ומלֻוות בדיאלוגים פתטיים וחסרי טעם, בתוספת כמה עיגולים שחורים ועקומים שאמורים לבטא את תופעות הגזענות והשוביניזם בעיירה קטנה בשבדיה.
הספר בנוי כעיסת נייר שעשויה מגזרים של שתי תמונות. הפרקים מהעבר צצים כהבזקים מתוך הבליל המתקשקש של ההווה והם קצרים מדי כדי שהקורא יספיק ליהנות מיופיה של התמונה. גם אם לא היו כותרות שמציינות שנים 1943,44,45 בראשית כל פרק, מיד ניתן היה לחוש בהבדל ולזהות את התמונה הכה שונה מהשרבוט המקושקש, בכל פרמטר אפשרי: שפה, אופי הדמויות, דיאלוגים, מחשבות והרהורים, זיכרונות...
לא ברור לי מה קרה כאן. היתכן שהסופרת נקטה באיזו שיטת הסוואה מסורבלת כדי להתחזות לציור קנבס איכותי? כך או אחרת, די ברור שלשרבוט האינפנטילי שמנסה להתערבב עם תמונת קנבס איכותית, אין סיכויים טובים להפוך לתמונה משובחת, גם לא בעוד עשרות שנים ולמרות שהיופי שוכן בעיני המתבונן.
דירוג לשרבוט – 1.5, דירוג לציור קנבס – 4.5. דירוג כללי - 3.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
