שבת קפואה עברה על כוחותינו. שבת שבה החימום הדירתי המבוסס על גז לא עבד, כנראה בשל דליפה בצינור שהתגלתה ביום חמישיי ובעקבותיה צפויות לנו חפירות לא מעטות בסביבות הבניין בשבוע הקרוב. המזגן דווקא כן עבד, אבל לא הצליח לעבור מקירור לחימום ולכן ננטש בשברון לב. הרדיאטור הצליח לחמם את עצמו פחות או יותר. וכך לבשתי שכבה מעל שכבה והתכרבלתי בפוך עם כוס תה וספר משוודיה, כי מה יותר מחמם מלקרוא על מקומות קרים של אנשים אחרים?

העיירה פיילבקה, מרוחקת כמאה וחמישים ק"מ מגטבורג, שהיא העיר השניה בגודלה בשבדיה. העיירה עצמה מונה, לפחות לפני נתוני ויקיפדיה, כ-900 נפש ומתאימה יותר לכינוי "כפר דייגים". במקום כל כך קטן הייתם מצפים שיהיה שוטר וחצי, כאלה שנשלחים מהעיר הגדולה ובוכים על מר גורלם ועל השיעמום אליו נשלחו, ואילו בפיילבקה יש תחנת משטרה שלמה, ועוד כזאת שכנראה מצדיקה את גודלה, שכן הספר הזה מספר על תעלומת רצח חמישית במספר שמתרחשת באותה עיירה קטנה. אמנם הפעם רוב הפרשייה היא פרשייה היסטורית וחוזרת אל מעללי העיירה במלחמת העולם השנייה. ובכל זאת, כפר כזה קטן עם יותר פשעים מאשר עיר מזרח תיכונית גדולה, נניח נתניה, לצורך העניין, זה מעורר מחשבות על מי רוצה לגור במקום כזה ולגדל בו ילדים.

הרבה אנשים, מסתבר. גידול ילדים, הולדה, בניית משפחות, יחסים משפחתיים וזוגיות מהווים חלק מאוד גדול מהספר הזה. נתחיל מהבלש הראשי פטריק, שבאחד הספרים הקודמים הניח לאשתו אריקה לסבול מדיכאון לאחר לידה בלי לעזור ולטפל. היום הוא אבא למופת, וכיאה וכיאות לשוודיה, הוא יוצא ל"חופשת אבהות". מה שבארץ היה מרים לא מעט גבות, בשוודיה כנראה מקובל, אם כי כנראה גברים הם גברים בכל העולם, וגם פטריק מצליח לשמור על חופשה חופשתית שלושה ימים שלמים לפני שתעלומות המשרד מושכות אותו חזרה לזירות רצח בעוד אשתו אריקה מנסה לכתוב את הספר שלה, אבל מוצאת את עצמה מסובכת באותה פרשייה. חוץ מזה יש עוד הריונות ולידות וגם צרות של מתבגרים ושל אקסיות, שאותן לא אפרט כאן גם כדי שלא לספיילר לקוראים וגם כדי שלא לבלבל אותם. עם זאת, יש לי עצה חמה מאוד: עיירה קטנה היא עיירה קטנה ובמהרה תגלו שכל הדמויות המוזכרות קשורות זו לזו בקשרים מקשרים שונים, אז קחו דף ועט לצד הקריאה וחברו חיצים מדמות לדמות, אחרת תתבלבלו מאוד.

בכל זאת נספר קצת על העלילה. מורה קשיש להיסטוריה נמצא מת בביתו על ידי בני נעורים שובבים שפורצים לבית. בעוד פטריק מנסה לפענח את נסיבות המוות, אריקה אשתו מספרת שהיא פנתה למורה הזה כדי לוודא למה היא מצאה בין החפצים של אמא שלה מדלייה נאצית, כמו גם יומנים שנקטעים באחת וחולצת תינוק ישנה מוכתמת בדם. מכאן מתחברים עוד ועוד פרטים בין פילבקה של מלחמת העולם השניה וקבוצת צעירים שחיה שם, ביניהם אמה של אריקה, ובין פיילבקה של זמננו שבה יש כמה קשישים שנרצחים.
מעבר לכך שמדובר בבידיון על רקע מלחמת העולם השניה, מה שאני אישית לא אוהבת במיוחד, הסיפור קצת מקושקש, לא מאוד מותח, משלב המון המון דמויות שלכולן כמעט שמות שבדים, כי מה לעשות, המיקום מחייב, אבל זה מבלבל מאוד. וכאמור - הרבה מאוד עיסוק בענייני משפחה. מה שבספרים הקודמים, או לפחות בחלקם, היה חינני ואפילו חשוב, כאן קצת מאבד את הצפון, וחבל.

למה בכלל טרחתי לקרוא את הספר הזה.
אחרי שני ספרים של קמילה לקברג כבר ידעתי שתעלומות הרצח שלה לא מרתקות במיוחד והפתרונות שלהן לא מפתיעים במיוחד. שבספרים שלה מופיעות יותר מדי דמוית, חלקן קשורות לעלילה בקשר רופף בלבד, מה שנועד אולי לתת לנו תמונה צבעונית וכוללת של העולם בו מתרחש הספר, אבל מאחר ורוב הדמויות הן לא יותר מפלקטים שטוחים ובלתי מעניינים - זה לא ממש עובד, ואת האנרגיה הזו היה רצוי להשקיע בבניית יותר עומק לפחות דמויות. שהספרים גם מסופרים מיותר מדי נקודות מבט וקפיצות בזמן ושאר טריקים משומשים שיכולים להפוך לספר מרתק בידיו של סופר מיומן או לסלט קופצני ומבלבל במקרה הזה.
אז למה.
בגלל סיפור הרקע. מלחמת העולם השניה, מדליה נאצית מסתורית, מה בכלל קרה בשוודיה ובנורווגיה בזמן המלחמה? אמממ... לא יודעת, אולי שווה לקרוא על זה קצת?
כן, שווה.
תפתחו ויקיפדיה או משהו.
הספר הזה יתן לכם מעט מאוד מידע עטוף ביותר מדי סיפורים קופצניים ולא מעניינים.

אבל מעבר לסיפור הקלוש, מה שהכעיס אותי בספר הזה הוא היחס שלו לאחד הגיבורים, צייד נאצים מזדקן.
ספוילרים (ספוילרים? לספר הזה? הסופרת כבר עשתה בעצמה את רוב עבודת ההרס... אבל בכל זאת) החל מכאן.
הספר יוצר הקבלה ברורה מאוד בין הגיבור צייד הנאצים לגיבור הניאו נאצי.
קיצוניות היא רעה, זועק הספר הזה. כל קיצוניות.
מי שהקדיש את חייו להילחם בנאצים ומי שהקדיש את חייו להקים את הנאציזם מחדש, שניהם שווי ערך.
ציייד הנאצים הזקן מתגלה בסוף בתור הרוצח של אחד ממעשי הרצח בספר.
(נחשו לבד מי הרוצח השני...)
הנרצח איים לגלות ברבים מעשה רצח שצייד הנאצים היה שותף לו לפני שנים רבות, מיד לאחר המלחמה.
צייד הנאצים חשש שהגילוי יכתים את כל המפעל שלו במשך כל השנים, שאנשים יקישו גזירה שווה, מהרצח הבלתי מוסרי של אז, לעבודת גילוי ולכידת הנאצים שעשה במשך השנים מאז.
ויודעים מה?
לפי הספר הזה, הוא צודק.
לא בכך שביצע רצח כמובן, אבל בחשש שלו.
הסופרת הבהירה מעל לכל ספק שהיא משתייכת לציבור הזה, שלא מסוגל להבדיל ולראות גוונים שונים, בין רצח של מי שיש נאציזם בעברו אבל ניסה לעזוב את התנועה הנאצית ולשפר את מעשיו, לרדיפת נאצים שמעולם לא התחרטו על מעשיהם. בין קיצוניות באידיאולוגיה אחת לאידיאולוגיה אחרת.
ואם הסופרת בעצמה לא מסוגלת להבדיל, מה לנו כי נלין על כלל הציבור?

בכל טרק, טיול וצעידה אני סוחבת על הגב תרמיל עם פקלאות ותיק עם מצלמה.
כי אני זאת שמצלמת ומתעדת.
ולא כי לפתע גיליתי כישרון אדיר לצילום.
זה פשוט תירוץ טוב לא להצטלם בעצמי. אני שונאת להצטלם. לכל תמונה שבה אני מופיעה תמיד יש לי טענות למכביר.
מצאתי לי גם שיטת הסוואה למצבי חירום: משקפיים, כובע ואחד הילדים בפרונט לפניי, כך שכבר יש לי אוסף קטן של תמונות משקפיים, כובעים ופרגוד צבעוני ומחויך בצורה של ילד.
לאחרונה שמתי לב לתופעה מעניינת בעניין הזה: תמונות שזכו לפרצוף חמוץ לפני כמה שנים, פתאום נראות לא רע בכלל. תמונות שרציתי למחוק בהפגנתיות לפני יותר מכמה שנים, פתאום ממש חביבות בעיניי. כשבעלי כבר מצליח לשכנע אותי להצטלם (בדרך-כלל בטענת נשק יום הדין "הילדים בסוף יחשבו שלא באת איתם לטיולים") והתוצאה לא נראית לי, כהרגלי, אז התגובה שלו תואמת את התגלית הסודית שלי ("חכי עוד כמה שנים, זה ייראה לך יופי").

איך כל הפטפוט הזה קשור לספר?
אילו הספר הזה היה תמונה, הייתי מדמיינת לי תמונה בשחור-לבן, על רקע שדות ופָּסְטוֹרָלְיָה כפרית, שלושה נערים ליד שתי נערות בשמלות לבנות המעוטרות בפרחים עדינים ומתנפנפות ברוח, חצאי חיוך מסתוריים...וכך הלאה – תסלחו לי אבל אף פעם לא סבלתי משפע של דמיון.
סיפור החבורה נפרש על רקע האירועים שהתרחשו בשנות המלחמה (1943-1945) בעיירת פילבקה שבשבדיה, מצויר על בד קנבס משובח, בצבעי פסטל רכים ונעימים לעין.
הוא מתאר את חוויות ההתאהבות הראשונה, קשיי היום-יום, הפחדים והחששות לאנשים יקרים שיוצאים למשימות מסוכנות ולא תמיד חוזרים, והכל מתובל בסוד ישן שנרקם אט-אט סביב הדמויות, בחוטי משי איכותי ובמיומנות. הסיפור כתוב בשפה עשירה, הדיאלוגים בין בני ובנות החבורה הם משמעותיים והחוויות שלהם עוברות לקורא בצורה משכנעת, חלקה ומרגשת.

...ואז מגיע....

הדף המקומט ועליו שרבוטים גסים בעפרון ובטוש סיני זול ודהוי –
זמן הווה - הסופרת אריקה פאלק - שהיא גם בלשית חובבת - מדפדפת ביומנים הישנים של אמה, מתחילה לחקור את הרציחות בעיירה וכפי שניתן לצפות, הדברים נקשרים לחבורה הפסטורלית והסוד האפל מהעבר. אחד השרבוטים האינפנטיליים שבדף המקומט הוא הבעל של הבלשית החובבת - בלש בשכר - שיוצא לחופשת אבהות, עושה טיולי עגלות עם אשתו לשעבר, וקופץ עם הילדה בת השנה לאטרקציה הכי שווה בעיר – רציחות של זקנים. דמויות של בלשים אחרים, כוח עזר ושות', מקושקשות בקווים גסים ומלֻוות בדיאלוגים פתטיים וחסרי טעם, בתוספת כמה עיגולים שחורים ועקומים שאמורים לבטא את תופעות הגזענות והשוביניזם בעיירה קטנה בשבדיה.
הספר בנוי כעיסת נייר שעשויה מגזרים של שתי תמונות. הפרקים מהעבר צצים כהבזקים מתוך הבליל המתקשקש של ההווה והם קצרים מדי כדי שהקורא יספיק ליהנות מיופיה של התמונה. גם אם לא היו כותרות שמציינות שנים 1943,44,45 בראשית כל פרק, מיד ניתן היה לחוש בהבדל ולזהות את התמונה הכה שונה מהשרבוט המקושקש, בכל פרמטר אפשרי: שפה, אופי הדמויות, דיאלוגים, מחשבות והרהורים, זיכרונות...

לא ברור לי מה קרה כאן. היתכן שהסופרת נקטה באיזו שיטת הסוואה מסורבלת כדי להתחזות לציור קנבס איכותי? כך או אחרת, די ברור שלשרבוט האינפנטילי שמנסה להתערבב עם תמונת קנבס איכותית, אין סיכויים טובים להפוך לתמונה משובחת, גם לא בעוד עשרות שנים ולמרות שהיופי שוכן בעיני המתבונן.

דירוג לשרבוט – 1.5, דירוג לציור קנבס – 4.5. דירוג כללי - 3.

אחד מספרי המתח הטובים שקראתי השנה אם לא הטוב ביותר!

"הילד הנעלם" ואני התחברנו בתחילת הסופ"ש, והתנתקנו כשהמוצ"ש נשק ליום הראשון של השבוע.

וכך זה מתחיל עמוד 7: "רק זמזום הזבובים ומשק כנפיהם הפרו את הדממה בחדר. האיש על הכיסא היה מוטל שם זמן רב. הוא כבר לא היה בין החיים. לא אם מתייחסים לאדם כאל יצור שחי, נושם ומרגיש. הוא הפך למזון. מקור הזנה למעופפים ולזוחלים."... כבר התחלה מעוררת שאלות לא?

לאחר מותה של האם, אריקה פאלק, סופרת ספרי מתח ידועה, הופתעה לגלות בין חפציה של האם, יומני נעורים שכללו: ארבע מחברות, ומדליה נאצית שנעטפה בחולצת תינוק מוכתמת בדם, שבחלוף השנים נראו ככתמי חלודה. על היומנים הללו נרשם "אלסי מוסטרום"-שם נעוריה של האם.

התאריך שהופיע בעמוד הראשון: 3.9.1943 ובשורה הראשונה נכתב עמוד 23: "מתי כבר תסתיים המלחמה הארורה הזאת?". התקופה- עיצומה של מלחמת העולם השנייה. עובדה המוכיחה שאלסי החלה לכתוב את היומן בהיותה רק בת 13, כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה כארבע שנים לפני כן...(היסטורית: כתיבת היומן החלה, ביום שכוחות בעלות הברית, פולשים לאיטליה היבשתית בפעם הראשונה במלחמת העולם השנייה).

ימים ספורים לאחר ביקורה של אריקה בביתו של אריק פרנקל, נמצאה גופתו, שעליה חגגו הזבובים. מטרת ביקורה בביתו של אריק, שהיה מורה גימלאי להיסטוריה, וידוע באוסף חפצי הנאצים, לבדוק מה פשר המדליה שמצאה בתוך החפצים של האם.

הנרצח-אריק ואקסל אחיו, היו חלק מהקהילה בפילבקה התירותית וכונו "בניו של הדוקטור". האחים פרנקל, שני רווקים מזדקנים, שהתגוררו יחדיו בבית ילדותם, גם לאחר שהוריהם נפטרו. אריק שימש כמורה להיסטוריה בתיכון, ואספן חפצי הנאצים, ואילו אחיו הבכור-אקסל, היה קשור לציד הנאצים – שמעון ויזנטל, והסתבך בעברו עם הגרמנים. (הארגון של שמעון ויזנטל, איתר נאצים שירדו למחתרת ודאג להביאם למשפט).

אחר מספר ימים ולאחר מציאת גופתו של אריק פרנקל, מסתבר שגם אחרי שאריקה ביקרה בביתם של הזוג בריטה והרמן, בריטה מתה/נרצחה. (בריטה היתה חברת ילדות של אלסי).

אריקה פאלק, סופרת ספרי מתח, נשואה לפטריק הדסטרום– בלש ואם למאיה. לפטריק אלה היו הנישואין השניים, לאחר שקרין-גרושתו, פרשה לטובת מגורים משותפים עם הגבר שנתפסה עימו בחדר השינה.

אריקה ופטריק, זוג מקסים, אני אפילו מצאתי את עצמי קצת כועסת על אריקה שהיתה קשוחה לפטריק. פטריק-ששהה בחופשת אבהות, התקשה כבלש לעמוד מנגד. סיטואציה קשה במיוחד, כאשר בעיירה מתרחשת שרשרת של רציחות, שמוליכה לסודות כמוסים, שנטמנו באדמה לפני כשישים שנה, ובתקופת מלחמת העולם השנייה.

תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי לא פעם שותפה, למטבחון השיחות בין החוקרים בתחנת המשטרה:
-מדוע אריק לא אמר לאריקה שהוא הכיר את האם – אלסי? הרי הוא ואחיו מוזכרים ביומנים?
-מה הקשר של אריק ל"שוודיה שלנו"?
-למה המנקה הקבועה שנהגה לנקות את הבית של הפרנקלים, לא מצאה את המפתח במקום הקבוע?
-איזה סיכונים אקסל פרנקל לקח על עצמו?
-כיצד הוא הסתבך עם הגרמנים?
-מי זה פראנס רינגהולם? מה הקשר שלו לאריק? מדוע הוא הזהיר את אריק? ראו קטע ממכתב -עמוד 109: "לדעתי אתה טועה. אתה מדבר על השלכות. על אחריות. ואני חושב שצריך לקבור את העבר. להסתכל קדימה. יש לנו דיעות שונות, נקודות השקפה שונות, לי ולך.... תחתית אורבת אותה מפלצת. של כמוך, אני סבור שלא יהיה זה נכון לשחרר את המפלצת הזקנה. יש עצמות שאסור לגעת בהן...." למה פראנס התכוון? על איזו מפלצת זקנה הוא כותב לאריק פרנקל?
-על איזה חייל אלמוני דיברה בריטה?
-למה אליס בצעירותה הייתה תוססת ומלאת חיים, ובחלוף השנים איבדה את שמחת חייה?
-למה אריק פרנקל, בניגוד להרגלו, עטוף בשיכר החליט להיפרד מויולה - חברתו כיומיים לפני הירצחו?
-מה הקשר של האנס אולבסן –איש מחתרת נורווגי לאלסי?
-למה אימא של פטריק שמרה את היומנים של אלסי, ולא דיווחה עליהם לאריקה ופטריק? מה היה כתוב בהם?

ככל שהתקדמתי בקריאה, השתוקקתי להנמיך את גובה ערימת השאלות שנערמה לפניי. את התשובות מצאתי בקטעי "הפליישבק", בתקופת מלחמת העולם השנייה, לפני כשישים שנה.

בכתיבה יחודית, קמילה פותחת צוהר לקורא על החיים בתקופת מלחמת העולם השנייה בשוודיה, הארגונים הניאו-נאציות, "מכחישי השואה" שעד היום אנחנו נתקלים בהם, מחנות ריכוז, פשעי מלחמה, והמחתרות למיניהן. בד בבד ניתנה הצצה לסוגיות נוספות כגון: חיי המקומיים בקור הצפוני של כדור הארץ, המנהגים, שיתוף הפעולה והשוויון בין בני הזוג, נוהג שלא קיים אצלנו לדוגמא: "חופשת אבהות לרגל לידה", התא המשפחתי, והיחסים בין בני המשפחה, חום, אהבה, הערכה, מרד הנעורים ועוד.

לדעתי, כוחו של הספר הנוכחי, טמון ב"מגרשי העבר" בשנים 1943 עד 1945, זו גם התקופה ששלחה אותי ל"גוגל".

יש הרבה דמויות בספר הזה אבל, אחת הדמויות המגניבות הייתה של מפקד המשטרה, שאימץ כלב משוטט, והתחיל לקחת שיעורי סלסה, ואף החל להתאהב מה שחבריו לא האמינו שיקרה. איש מקסים שמשתנה מקצה לקצה...

לידיעת חובבי הסרטים: תוך כדי גלגולים ב"גוגל", גיליתי שקיים סרט שוודי הנקרא "הילד המוסתר" משנת 2007 ומבוסס על הרומן הנוכחי. מלבד נופי השלג הצפויים בסרט, יהיה מעניין לצפות, כיצד התסריט הולבש על השחקנים.

אומנם את התעלומה פתרתי קצת מעט אחרי המחצית, ולמרות זאת, המשכתי להיות מרותקת וצמאה להסיר את גרגירי האבק מהנסתר.

זו עלילה שנונה, מושחזת ומרתקת כאחד. קמילה לקברג כתבה כאן סיפור מתוחכם, אינטליגנטי, מתולתל, מפותל ומתובל במידה, שחושף רק את הדמויות הנכונות בזמן ובמקום הנכון.

אני מסכימה עם מה שנכתב על הכריכה...הספר הזה "הורס חופשות!"

ממליצה בחום.

קריאה נעימה

לי יניני

נ"ב: לא יכולה לסיים מבלי הציטוט הזה שצובט את הלב... נכתב על ידי אלסי (אימא של אריקה)... ציטוט עמוד 362: "היום נסעתי ברכבת לבורלנגה. אמא לא באה להיפרד ממני. כבר קשה להסוות את מצבי, ולא הייתי רוצה שאמא תיחשף לבושה הזו. קשה לי לעשות את זה. אבל התפללתי לאלוהים שייתן לי כוח. כוח למסור לידיים זרות את מי שטרם פגשתי, אך אותו אני כבר כל כך אוהבת..." משתפת אתכם שבקטע הזה היתה לי דמעה...

תעלומת רצח עכשווית המתרחשת בעיירה פילבקה שבשוודיה, המתכתבת עם פרשה ממלחמת העולם השנייה, שני סיפורים המתמזגים לסיפור אחד. לא מתח עוצר נשימה, אבל בהחלט מתח מסקרן.
קמילה לקברג שוב מפגישה אותנו עם צוות תחנת המשטרה השוודית, ואני חייבת לציין שנשמע שיש להם חיים לא רעים לשוטרים בשוודיה.

ישיבות צוות הנערכות במטבח המשרדי בליווי קפה ועוגיות בלרינה (סוג של עוגיית אוראו שוודית). מפקד תחנת משטרה המאמץ כלב נטוש, ומביא אותו לתחנה מדי יום, לא לפני שארגן לו מיטה במשרדו, וזאת שירגיש הכי בבית, חוקר משטרה הנמצא בחופשת אבהות (חופשת לידה שלנו), יומנאית התחנה העושה שמרטפות תוך כדי עבודתה בתחנה לבתו של אותו הנ"ל, ועוד... נו טוב, אין להם משפחות פשע על הראש המדירות שינה מעיניהם או חקירות ביבי מוזס.

כאמור מתח מסקרן ורגוע שהעביר לי שעות קריאה נעימות.

ספר מתח קל שנחמד לקרוא.

מבין כל ספרי הבלש הסקנדינביים שקראתי, הוא אחד המאכזבים, לדעתי. דמויות די אפורות, בחלקן מוקצנות לגיחוך(מפקד המשטרה למשל), אין דמות שאפשר להזדהות איתה. העלילה המחולקת לעכשיו ול-1945 מנסה לחבר בין מה שהיה לבין מה שעכשיו, אבל זה תפור בעייתי. אין ממש מתח שבו אתה כל הזמן מחכה מה יקרה והסוף די שבלוני ולא ממש מפתיע וגם קצת לא אמין. בקיצור - לדעתי לא ממש חובה, אם כי אמשיך לנסות ולקרוא את קמילה לקברג אשר ספרה "סתת האבן" כן היה מוצלח - ניתן לה עוד הזדמנות.