“פסטיבל שירי דיכאון
ספר שכולו זעקת עימות: אישה מול גבר ששוכח מי היא; מורה מול תלמידים; יהודיה מול מוסלמים; מנהל מול מורה; אין צדק; רק כוח. אין חתירה לפשרה ולהבנה הדדית; רק התבצרות בעמדות ובזהויות, במעין פוליטיקת זהויות צפודה, קפואה ומאובנת; אין נסיון להבנה ולגישור; רק קישוט הבדידות. זה לא ספר. זה קובץ מסות אפוקליפטיות שנעות בין האפוקליפסה האישית לאפוקליפסה הלאומית-דתית. מי שיאמץ את נקודת המבט של הכותבת, אמור לרצות להתאבד כאן ועכשיו. זיק החסד שלמענו אנחנו קוראים יצירות ספרותיות נעדר מהמסות האלה. זה לא רומן. ברומן יש עלילה, פיתוח דמויות - ופה יש רק דמות אחת, נרדפת על צוואר, היסטרית ודכאונית, שכל שלל דמויות המשנה לא נועדו אלא להאיר צדדים שונים בנוירוזה שלה. לעתים הכותבת אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא יודעת באיזו סוגה היא כותבת.
אני לא מתעלם מהמסר של אבקסיס. בתקופת מלחמת העולם השנייה חוקקה צרפת חוקי גזע נוקשים יותר מאלה של הנאצים, סייעה לגרמנים באיסוף היהודים ובגירושם למחנות ההשמדה והמשטרה הצרפתית התנדבה לבצע פעולות אכזריות יותר ממה שהגרמנים דרשו ממנה. היא הפרידה מיוזמתה ילדים יהודים מהוריהם לפני ההעלאה לקרונות. בספרו הקלסי "לא ימין ולא שמאל" עמד זאב שטרנהל על הדואליות הזו: לצד צרפת הליברלית, השוויונית והדמוקרטית התקיימה, כזרם תת-קרקעי, צרפת הגזענית, שונאת הזרים והאנטישמית. הדרך האקלקטית, הפשטנית, החד-צדדית והמדכאת של אבקסיס להציג זאת נדמית כמוליכה למבוי סתום. אולי היא צודקת, אבל להצגת הנושא בצרחות היסטריה לא ממוקדות, כמו רצף של כתבות במוספי סוף שבוע, אין ערך מוסף של ספרות. זה אוסף סיפורים לא קשורים, כתבות עיתונאיות שלא ברור למה כרכו אותן לספר.
כשמפרסמים קובץ כתבות שהקו המנחה שלהן הוא פחד, תחושת רדיפה, זה מעין פרס לטרור. ספר כזה הוא כניעה לסדר יום של פחד ויאוש. לא במקרה הגיבורה, וגם אחד מגיבורי המשנה, גרושים. האטומיזציה של הפרט, ההסתגרות בדל"ת אמות - אלה מעין לייטמוטיף, קו מנחה באוסף האנקדוטות הזה. זה לא ספר רע; זה פשוט לא ספר.”

“האם צריך להישאר בצרפת או לעזוב?
האם לעשות “עלייה”?

סיימתי את הספר ערב ארועי הטבח והטרור המזעזעים בפריז.
מלחמת דת המכה בפריז.
פלגים הנאבקים בכל הערכים המקובלים במטרה להשליט אלימות וטרור בכל מקום בשם הדת.

אסתר וידל, יהודיה צרפתיה, חיה בפריז ומגדלת את שני ילדיה.
היא טיילה ברחובות ללא פחד.
בשנים האחרונות, מצאה עצמה מספקת הסברים לילדיה מדוע אסור להם לחשוף את יהדותם.
האנטישימיות בפריז גואה, הפגנות ברחובות, קהל צועק ברחובות “מוות ליהודים” והליכה בהם הפכה לסכנת חיים.

עד לפני שנים לא שקלה אסתר לעזוב את צרפת. העלייה היתה עבורה אופק אפשרי. היא הרגישה חופשייה וצרפתייה ומנגד חשה ביטחון מעצם קיומה של מדינת ישראל. היא אהבה והיתה גאה בהיותה יהודייה. הרגישה חלק מתרבות והיסטוריה חשובה.

התקפות ינואר 2015, פיגוע “היפר כשר” במזרח פריז ומקרים אחרים על משמעותם פלשו לקיומה.
אסתר מצאה עצמה מתקשה להתרכז בעבודתה, חרדה ומוטרדת – “החיים נהפכו אבסורדיים. אני לא יודעת מאיזה חומר יהיה עשוי המחר. אני מתכוננת. למה? אני לא יודעת בדיוק”.

האם הפכה לאנוסה בצרפת? האם נגזר עליה לחיות כיהודיה המתביישת ביהדותה? האם זה אורח החיים אותו תרצה לחיות ולאפשר לילדיה?

זהו ספר על אנטישמיות, ניכור, ייאוש, פחד וחרדה.
אסתר מעבירה ביקורת על האוכלוסיה הצרפתית ולאו דווקא המוסלמית בגין תחושותיה.

המסר שלה נכון וחשוב, אך לצערי הוא לא חד מידי. הסיפור לא עמוק מספיק והכתיבה אינה סוחפת לטעמי.
הקריאה לשיקולכם!”

“"באין לי מולדת" הוא ספר שמכיל אזהרות מפה ועד לאירופה. מן קריאת השכמה שקטה מאוד.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לרגעים הרגשתי שאני קוראת על האנטישמיות של 1933 עם עליית היטלר והנאצים בגרמניה, אבל מסתבר שהסופרת מתארת את האנטישמיות של ימינו בצרפת.
את הספרהתחלתי לקרוא ממש חודש לפני הפיגוע בצרפת וכמה ימים לפני ששמעתי בפעם הראשונה על פיגועי הדקירות בארץ. בספר מוזכרים פיגועי הטרור של המוסלמים נגד היהודים בצרפת, על איך שהממשלה הצרפתית נאטמת לעניין הזה, ועל האזרחים הצרפתים שמעודדים את הטרור ביהודים.
הספר בעיקר מוכיח שאף אחד לא באמת למד מהעבר.
הכתיבה לא בדיוק גורמת לאנשים להתעורר, האזהרות לא מספיק רועשות. לצערי הקריאה הייתה סבירה וחבל. זה נושא שדווקא מצפים שיעשה עניין ויכנס לתודעה, גם באירופה וגם בארץ.”

“אכן שופך אור על האנטישימיות הגואה בפריז...
אבל מרגיש שהסופרת לא ממוקדת ובמהלכו היא נוטה להתפזר בין כמה נושאים.

מה שהקשה עליי לקבל את כל המסרים שציפיתי לקבל מהספר.”