ביקורת ספרותית על השלישי מאת ישי שריד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 10 באוגוסט, 2015
ע"י חגית


לפתוח בבוקר עיתון ולקרוא חדשות ואז לצלול לתוך הספר הזה...ואז... למות מפחד!!

כי הספר הזה לגמרי דמיוני ובחלקים מסוימים אף הזוי . ומצד שני- נדמה שאנחנו כפסע מהמתואר בו.
ישי שריד לוקח אותנו כמה שנים קדימה (ולא הרבה מדי) ליום שכולנו חוששים ממנו- ליום שזורקים עלינו פצצה גרעינית (אח, כמה צדקת ביבי)
ערי החוף נמחקות- מתל אביב ועד חיפה. ממשלת ישראל משותקת.
בכאוס שנוצר קמים עלינו "העמלקים" שסביבנו- לסיים את מה שהפצצה התחילה.
מי שמושיע את העם המדמם הם אחינו מעבר לקו הירוק, חדורי האידיאולוגיה ואמיצי הלב.
נערי הגבעות הללו מסלקים את העמלקים ומקימים על חורבות מדינת ישראל את ממלכת יהודה המתחדשת שגולת כותרתה הוא בית המקדש השלישי שמוקם בירושלים.
מנהיגם הופך להיות מלך ישראל החדש – המלך יהועז. שקיבל את עיקר כוחו מהתגלות אלוהים אליו- סיפור שמזכיר את משה והסנה הבוער.
האם הוא נביא או הוזה?
הוא מבטל את בתי המשפט האזרחיים ומחזיר את הסנהדרין ואת עבודת הקורבנות.
מדינת הלכה.

הספר מתואר דרך עיניו של יהונתן, בן המלך, המשרת בקודש בבית המקדש.
תיאוריו המפרטים את עבודת הכהנים-הקרבת הקורבנות- לא קלים לעיכול. הוא מתאר בפרוטרוט את טקסי הפולחן, שלבי השחיטה וביתור הקורבנות.
ניכר שהסופר מנסה להלך בעדינות בין עמדותיו הברורות השוללות את הפולחן לבין ניסיון לרדת לעומק הסימליות הטמונה בהקרבת הקורבנות, כתחליף לנשמת האדם.
בקטעים מסוימים נראה היה שהסופר "מחזיק את עצמו" חזק ומתאמץ לנהוג באיפוק כדי לשמר מידת מה של אובייקטיביות ואותנטיות של הדמויות.

ממלכת יהודה השלישית לא חפה מתככים, מרידות ותאוות בשר, שבסופו של דבר יביאו עליה את חורבנה בסצינות שכמו לקוחות מסרטי אינדיאנה ג'ונס.
עם ישראל מופקר לגורלו בידי מנהיגים הפועלים לאור חזיונות של אלוהים מצד אחד והתגלות השטן מהצד השני.
הוא מוצג כישות פסיבית, שמוטת ראש, המקבל בהכנעה (ובלי ברירה) את הממלכה החדשה שלו. למעט מס' שרידים תל אביבים בודדים שמנסים למרוד במלכות
איש לא זוכר את מדינת ישראל הטובה והישנה (או שמא סדום ועמורה).
אומות העולם, כצפוי, מפנות את גבן למדינת יהודה- כמעט מאשימות אותה על מה שקרה לה. הן מחרימות את הממלכה ואת תוצרתה.
בצר לו העם חוזר לעבודת אדמה, לשדות ולפרדסים.

ואלוהים- עפ"י המחבר אלוהים כלל לא מבסוט מהקורה בנחלתו. כלוא בין ארבע קירות קודש הקודשים, חנוק בריחות הקטורת.
האם אלוהים באמת זקוק לפרים, הכבשים והיונים שלנו? או שזה סוג של בריחה נוחה מאחריות עבור החוטאים.
הוא שולח סימנים, מלאכים-שליחים , אולם מנהיגי העם לא יודעים לקרוא נכון את אותותיו. הם שקועים עמוק בעבודת הקודש- אך לא בקדושה עצמה.
העבודה עצמה הפכה לתכלית ולא לאמצעי .

ה"קדושה" הזו- האם אנחנו מסוגלים לה בכלל?
האם באמת ניתן להעפיל מסדום ועמורה מודל שנות האלפיים ולחזור למלכות ישראל האדירה של פעם? האם היא צריכה להיות העתק של קודמתה? האם מה שהתאים לימים ההם יוכל להתקיים גם היום?


ספר חשוב באקטואליות שלו.


12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
ביקורת מצויינת. רק זה חסר לנו, שפצצה גרעינית תיפול עלינו ושנערי הגבעות ישלטו...

אנקה (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
חגית, ביקורת מעולה. לפני כמה ימים עוד חברה המליצה על הספר הנ"ל והוא נמצא ברשימותיי.

חוששתני שזה לא בדיוק מד"ב אלא מין נבואה.
אנחנו, לצערי, בדרך לשם עם או בלי פצצה גרעינית.
גלית (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
מעולה!





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ